כל התוכניות

הליכה במטרה

שבעה ימים של גילוי שחייך אינם מקרה: נוצרת במכוון, לתכלית.

  1. 1 יום

    נוראות נפליתי

    הקריאה של היום

    השתקפות

    עצום את עיניך לרגע וחשוב על הדבר המורכב ביותר שראית אי פעם: גידי העלה, דוגמת פתית השלג, האופן שבו תינוק שזה עתה נולד מקפל את אצבעותיו סביב אצבעך. עכשיו חשוב שאלוהים הקדיש את אותה זהירות מדוקדקת ובלתי ממהרת ליצירתך. זה בדיוק מה שהמשורר דוד שר עליו בתהילים קל"ט, והוא כתב זאת לא כהרצאה תיאולוגית אלא כמעשה הלל נרגש, שנולד מתוך השתאות אישית. דוד כותב: "כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי, תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי. אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי, נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד" (תהילים 139:13-14). המילה "כליות" מתייחסת כאן לחלקים הפנימיים ביותר, ובמחשבה העברית הכליות היו מושב העצמיות העמוקה ביותר. אלוהים לא רק שירטט אותך מבחוץ: הוא יצר את מקומותיך הנסתרים. המילה "תסכני" נושאת את הרעיון של שזירה וקשירה יחד, כמו אומן מומחה שעובד על נול בחשכה, סבלני ומדויק, ואינו מחמיץ דבר. לקורא שפוגש זאת לראשונה, זו האמת הפשוטה: לא היית תאונה קוסמית, לא צירוף מקרים ביולוגי, לא טעות שמישהו צריך להסביר. עוד לפני שנשמת את נשימתך הראשונה, אלוהים כבר עבד עליך. ולמאמין שהולך זמן רב עם האדון, שב עם זה: דוד אומר "ונפשי ידעת מאד". הידיעה הזו לא נועדה להישאר בראש. היא נועדה לשקוע כל כך עמוק, עד שנפשך תדע אותה כמו שריאותיך יודעות לנשום. היום רבים מאיתנו נושאים פצעים שלוחשים את ההפך ממזמור זה. דחייה, כישלון, דברים בלתי זהירים מפי מי שהיה צריך לאהוב אותנו טוב יותר: הקולות האלה רמים. אבל אין להם סמכות. מי ששזר אותך בסתר מדבר חזק יותר מכל קול שאמר לך אי פעם שאינך חשוב. נוצרת בכוונה, לשם ייעוד, בידי אלוהים שקרא ליצירתו נפלאה. תן למילה הזו לנחות היום: נפלאים. לא מספיק. לא סביר. נפלאים.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  2. 2 יום

    נבראנו למעשים טובים

    הקריאה של היום

    השתקפות

    יש שאלה אחת שרודפת בשקט כמעט כל לב אנושי: "למה אני כאן?" אנחנו מחפשים את התשובה בקריירה, ביחסים, בהישגים, ולפעמים רק בקרקעית התשישות שלנו, כשום דבר אחר לא סיפק אותנו. הקטעים של היום אינם משאירים אותנו בניחושים. הם עונים על השאלה בבהירות, והתשובה משחררת יותר ממה שרובנו העזנו להאמין. השליח פאולוס, בכתבו לקהילה באפסוס, מגיע לאחד המשפטים החשובים ביותר בכל כתבי הקודש: "כִּי אָנוּ מַעֲשֵׂה יָדָיו, נִבְרֵאנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִין מֵראֹשׁ כְּדֵי שֶׁנֵּלֵךְ בָּהֶם" (אל האפסים ב':10). המילה המתורגמת "מעשה ידיו" היא המילה היוונית poiema (פּוֹיֶימָה), שממנה נגזרת המילה "פואמה". אתה שירו של אלוהים. שיר אינו מקרי: כל מילה נבחרה, כל שורה הונחה בכוונה, כל קצב נקבע מראש. ושיר זה, אומר פאולוס, נכתב כדי לעשות משהו: ללכת במעשים טובים שאלוהים הכין מראש. לקורא החדש: שימו לב למה שבא ממש לפני פסוק 10. בפסוקים 8 ו-9 פאולוס מבהיר שאיננו נושעים בכוחות עצמנו או בטובנו. החסד, חסדו של אלוהים שלא הרווחנו ושאיננו ראויים לו, הוא הבסיס היחיד לישועתנו. אבל החסד אינו סוף הסיפור, הוא תחילתו. איננו נושעים בגלל מעשים טובים, אך אנחנו בהחלט נושעים למענם. בהצלה שלך מובנה יעד. הנביא ירמיהו מדבר אל עם בגלות, עקור ממקומו, מבולבל, תוהה אם אלוהים שכח אותו, ומוסר את הדבר הזה: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם, נְאֻם יְהוָה, מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה, לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה" (ירמיהו כ"ט:11). הצירוף "אחרית ותקווה" פירושו עתיד ותקווה. אם אתה מרגיש היום כמו בגלות, רחוק ממקום שחשבת שתהיה בו, לא בטוח בצעד הבא, דבר אלוהים לא השתנה. הוא לא שינה את תוכניותיו עבורך. הוא עדיין חושב עליך מחשבות שלום, ומעשים טובים כבר מחכים לך בדרך שלפניך.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  3. 3 יום

    בטח בסולל הדרך

    הקריאה של היום

    השתקפות

    רובנו עמדנו בפרשת דרכים, לפעמים פשוטו כמשמעו, ולפעמים מהסוג הבלתי נראה, זה שמשאיר אותנו ערים בשתיים לפנות בוקר. לאן ללכת? איזו עבודה, איזו מערכת יחסים, איזו דלת? הרצון לדעת מהי הדרך הנכונה הוא אחד הגעגועים האוניברסליים ביותר של לב האדם. הקטעים של היום אינם נותנים לנו מפה שבה מסומנת כל פנייה. הם נותנים לנו משהו טוב יותר: הם מציגים בפנינו את יוצר המפה בעצמו. "בְּטַח אֶל־יְהוָה בְּכָל־לִבֶּךָ וְאֶל־בִּינָתְךָ אַל־תִּשָּׁעֵן. בְּכָל־דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג׳:5-6). שלמה, החכם באדם, אינו אומר לנו שהמחשבה שלנו חסרת ערך או שלחשוב זה פסול. הוא מזהיר אותנו מסוג מסוים של הישענות: זו ששמה במרכז את נקודת המבט המוגבלת שלנו, ורואה בחכמת אלוהים תוספת ולא מקור. "בכל לבך" היא הביטוי המרכזי. אמון למחצה אינו אמון, אלא משא ומתן. אלוהים אינו מבקש רוב קולות של ביטחונך. הוא מבקש את כולו. מי שזה עתה פוגש את הכתובים, "דעהו" פירושו פשוט להזמין את אלוהים לכל פינה בחייך: לא רק לפינות של יום ראשון, לא רק לפינות של מצוקה, אלא גם לפינות הרגילות של יום שלישי אחר הצהריים. ההבטחה הקשורה להכרה כזו, בכל תחומי החיים, עוצרת נשימה: הוא יישר אורחותיך. לא יציע. לא ירמוז. יישר. תהילים ל״ז מוסיף לאמון הזה עומק שקל לפספס. "וְהִתְעַנַּג עַל־יְהוָה וְיִתֶּן־לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ" (תהילים ל״ז:4). רבים קוראים זאת כעסקה: תתענג על אלוהים ותקבל מה שאתה רוצה. אבל האמת העמוקה יפה יותר: כשאתה מתענג באמת על אלוהים, משאלותיך מתחילות להתעצב על ידי לבו. אתה מתחיל לרצות את מה שהוא רוצה. הדרך והמשאלה מתחילות להתלכד. עבור המאמין הוותיק, זו הזמנה לבחון לא רק אם אתה נותן אמון באלוהים בהחלטותיך, אלא אם אתה באמת מתענג עליו: לא על מתנותיו, לא על תשובותיו, אלא עליו.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  4. 4 יום

    מלח ואור

    הקריאה של היום

    השתקפות

    ישוע ישב על צלע הר, מוקף באנשים פשוטים: דייגים בעלי ידיים känניות מעבודה, מוכסים עם עבר מסובך, אמהות בעלות עיניים עייפות, חולים ומחפשים. הוא הביט בהם ואמר דבר שבוודאי השתיק כל שיחה: "אתם מלח הארץ" ו"אתם אור העולם" (מתי 5:13-14). לא "אתם יכולים להיות" ולא "עליכם לנסות להיות". אתם כך עכשיו. זמן הווה. הכרזה, לא הוראה. בעולם העתיק המלח לא היה תבלין על השולחן, אלא עניין של הישרדות. הוא שימר את הבשר מהרקבון, נתן טעם לאוכל, ושימש בבריתות ובעבודת הקודש. עולם בלי מלח היה מתקלקל. כשישוע קרא לתלמידיו מלח הארץ, הוא אמר: הנוכחות שלכם בעולם הזה אינה קישוט, היא משמרת. אתם מאטים את הריקבון. אתם מביאים טעם למה שאחרת היה תפל וחסר חיים. השאלה שהוא מעלה אינה אם אתם מלח, אלא אם איבדתם את טעמכם: אם ההשפעה שאמורה לזרום באופן טבעי מחיים מסורים לאלהים התדלדלה מחמת פשרות או שתיקה. דימוי האור דחוף לא פחות. "לא תוכל עיר להיסתר בהיותה בנויה על הר" (מתי 5:14). אור אינו צריך להתאמץ כדי להיות אור. הוא פשוט מאיר, ולחושך אין מענה לו. ישוע אומר שחייך, חייך האמיתיים, היומיומיים והרגילים, נועדו לפעול כמו אותה עיר על ההר. לא הצגה. לא מופע דתי. זוהר אמיתי הנובע מהחיבור למקור. "כך יאיר אורכם לפני בני האדם, למען יראו את מעשיכם הטובים וישבחו את אביכם שבשמים" (מתי 5:16). שימו לב ליעד של האור: הוא אינו מסתיים בכך שאנשים מתפעלים ממך. הוא מסתיים בכך שאנשים מפארים את אלהים. למאמין חדש, זו שליחותך: ניצלת לתכלית שנוגעת באנשים סביבך. למי שהולך אחרי ישוע שנים רבות, כדאי לבחון זאת בשקט: האם אורך האיר, או שהוא הוסתר תחת כלי הטרדה, הפחד, או הסחף האיטי של לב שהתרגל לנוחות? תכלית אינה רק עניין של במה גדולה. היא מאירה במילה טובה, בנוכחות נאמנה, בחיים שריחם שונה מהעולם סביבם.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  5. 5 יום

    מתנות שניתנו כדי לשרת

    הקריאה של היום

    השתקפות

    בפרק י"ב של האגרת אל הרומים יש רגע שבו פאולוס עושה דבר מופלא בשקט: לפני שהוא אומר מילה אחת על המתנות, הוא מדבר על האופן שבו אנו רואים את עצמנו. "כִּי בְּחֶסֶד הַנִּתָּן לִי אֲנִי אוֹמֵר לְכָל אֶחָד מִכֶּם: אַל יַחְשֹׁב עַל עַצְמוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁרָאוּי לוֹ, אֶלָּא יַחְשֹׁב בְּצִנְעָה, כְּפִי שֶׁחִלֵּק אֱלֹהִים לְכָל אֶחָד מִדַּת אֱמוּנָה" (אל הרומים 12:3). הוא נוטע את כל השיחה על המתנות באדמת הענווה, כי מתנה שמבינים אותה לא נכון הופכת לגביע, וגביע אינו משרת איש מלבד מי שמחזיק בו. אחר כך פאולוס מגלה דבר שהיה מפתיע את קוראיו הראשונים, שחיו בעולם שדירג אנשים לפי מוצא, עושר ומעמד: כל אבר בגוף נחוץ. נבואה, שירות, הוראה, עידוד, נתינה, הנהגה, רחמים: אלה אינם פרסים שמחלקים לבעלי הרושם. אלה כלים שהונחו בידיים רגילות לטובת אחרים. העולם היווני העריץ את הגיבור הבודד. פאולוס מצביע במקום זה על גוף, שבו העין אינה יכולה לומר ליד: "איני צריכה לך". פטרוס ממשיך את אותה מחשבה ונותן לה משקל שראוי לעצור אותנו: "אִישׁ אִישׁ כְּפִי הַמַּתָּנָה שֶׁקִּבֵּל, שָׁרְתוּ בָהּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, כִּמְנַהֲלִים נֶאֱמָנִים שֶׁל חֶסֶד אֱלֹהִים הַמְּגֻוָּן" (פטרוס א' 4:10). המילה "מנהל" או "אפוטרופוס" היא המפתח. מי שמנהל אינו הבעלים של מה שבידיו: הוא מופקד עליו מטעם אחר. המתנה שלך לא נועדה לאגירה, להסתרה או לקידום עצמך. היא ניתנה לך בנאמנות, למען האנשים סביבך. כאן הייעוד נעשה מעשי מאוד. אולי עברו עליך שנים שבהן תהית מה ייעודך, וסרקת את האופק בחיפוש אחר קריאה גדולה. אבל הייעוד כבר נמצא לעיתים קרובות בידיים שלך: באופן שבו אתה מעודד חבר מדוכדך, בנאמנות השקטה של שירותך, בנדיבות שאתה נותן בלי תרועות. השאלה אינה רק "איזו מתנה יש לי?" אלא "האם אני משתמש במה שניתן לי לטובת אחרים ולכבוד אלוהים?" זהו חייו של מנהל נאמן, וזהו חיי ייעוד.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  6. 6 יום

    בכל אשר תעשו

    הקריאה של היום

    השתקפות

    העיר קולוסי שכנה לאורך נתיב מסחר סואן, והאנשים שאליהם כתב פאולוס חיו חיים מפוצלים ומחולקים לתאים, בדומה לרבים מאתנו כיום: הדברים הקדושים בפינה אחת, העבודה הרגילה בפינה אחרת, וחיי המשפחה במקום אחר לגמרי. אל תוך העולם המפוצל הזה פאולוס משליך משפט כמו אבן אל מים שקטים: "וכל אשר תעשו, בדיבור או במעשה, עשו הכול בשם האדון ישוע, והודו לאלוהים האב על ידו" (קולוסים ג׳:17). כל אשר. הכול. אין פינה בחיים שנשארת מחוץ למילים האלה. עבור קורא חדש, הפסוק הזה הוא דלת פתוחה: אינך זקוק לדוכן או לתואר כדי לחיות חיים של ייעוד. הארוחה שאתה מבשל, המכתב שאתה שולח, הרצפה שאתה מטאטא, הילד שאתה מכסה בלילה: את כל זה אפשר לעשות "בשם האדון ישוע". הביטוי הזה אינו אומר להדביק תווית דתית על כל מה שאתה עושה. הוא אומר לעשות זאת תחת סמכותו, באופן הראוי לאופיו, כנציג של מי שהוא. עבור מי שהולכים עם אלוהים שנים רבות, יש כאן זרם עמוק יותר. פאולוס כותב לעבדים, בהקשר המקורי, ואומר להם לעבוד "בנפש חפצה, כמו לאדון ולא לבני אדם" (קולוסים ג׳:23). אלה היו אנשים ללא מעמד, ללא הכרה, וללא שכר ארצי באופק. ופאולוס אומר להם שהקהל שלהם אינו אדוניהם, אלא האדון עצמו. זה משנה הכול. העבודה הנסתרת ביותר, כשהיא נעשית באמונה, נראית בעיני מי שראייתו חשובה מכול. זו המתנה הגדולה של היום: הייעוד אינו שמור לרגעים המרהיבים. הוא חי ברגעים הרגילים, כשאתה בוחר להביא את כל לבך למה שלפניך. השאלה אינה באמת "האם המשימה הזו ראויה לי?" השאלה היא "האם אני מביא את מה שראוי למשימה הזו?" כשהתשובה היא כן, כשאתה שוטף כלים או מנהל פגישה או מטפל בהורה מבוגר כמו לאדון, אתה הולך בייעוד, בדיוק במקום שבו אתה עומד.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  7. 7 יום

    רודפים אל המטרה

    הקריאה של היום

    השתקפות

    הגענו ליום האחרון של המסע, ופאולוס פוגש אותנו כאן לא בקו הסיום אלא באמצע המרוץ, וזה בדיוק המקום שבו רובנו חיים. "לֹא שֶׁכְּבָר הִשַּׂגְתִּי אוֹ כְּבָר הֻשְׁלַמְתִּי", הוא כותב באל הפיליפים ג':12, "אַךְ אֲנִי רוֹדֵף, אוּלַי אֶתְפֹּשׂ אֶת אֲשֶׁר בַּעֲבוּרוֹ נִתְפַּשְׂתִּי גַּם אֲנִי עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ." זהו השליח פאולוס, האיש שכתב כמחצית הברית החדשה, שייסד קהילות בכל העולם הידוע, שנלקח עד השמים השלישיים. והוא אומר: עוד לא הגעתי. אני עדיין פושט את ידי קדימה. יש בכך הקלה עצומה ואתגר עצום. ההקלה היא זו: אינך צריך שיהיה לך הכול מסודר לפני שתתחיל ללכת בייעוד. גם פאולוס עצמו עדיין רדף קדימה. האתגר הוא זה: אסור להפסיק לרדוף. הוא מצמצם זאת לתנועה אחת מכרעת: "שׁוֹכֵחַ אֶת אֲשֶׁר מֵאָחוֹר וְנִמְתָּח אֶל אֲשֶׁר לְפָנִים, אֲנִי רוֹדֵף אֶל הַמַּטָּרָה, אֶל פְּרַס הַקְּרִיאָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (אל הפיליפים ג':13-14). לשכוח. להימתח קדימה. לרדוף. אלה פעלים פעילים, מכוונים ומתמשכים. כותב האיגרת אל העברים מוסיף את התמונה שהופכת זאת לחיה: ענן גדול של עדים, גברים ונשים נאמנים מכל הדורות, מקיפים אותנו כאצטדיון מלא באלה שכבר סיימו את מרוצם. "הָבָה נָסִירָה מֵעָלֵינוּ כָּל מַשָּׂא וְאֶת הַחֵטְא הַנִּצְמָד אֵלֵינוּ בְּנָקֵל, וְנָרוּצָה בְּסַבְלָנוּת בַּמֶּרְוָץ הַמּוּטָל לְפָנֵינוּ" (אל העברים י"ב:1). שימו לב: זה המרוץ "המוטל לפנינו". לא המרוץ של מישהו אחר. לא המרוץ שהיית רוצה שיהיה לך. המרוץ שהוטל לפניך, עם הדרך המיוחדת שלך, המתנות המיוחדות שלך, הקריאה המיוחדת שלך. בשבוע הזה ראית שנוצרת בכוונה, לשם ייעוד, שאלוהים יצר אותך לפני שנשמת נשימה ראשונה, שהוא קורא לך בשמך, שהוא הניח מתנות בידיך ועבודה לפני רגליך. נותרה השאלה שרק אתה יכול לענות עליה: האם תרדוף? האם תניח את משא כישלונות האתמול ואת תהילות האתמול כאחד, תנעץ את עיניך בישוע, ותרוץ את המרוץ שהוא סימן עבורך? המטרה לפנינו. הקריאה עליונה. והאחד ששם אותך בתנועה נאמן להוביל אותך עד הסוף.

    צפייה ביוםאודיו זמין