שבעה ימים של צעדים ראשונים למאמינים חדשים: חסד, תפילה, דבר אלוהים וחיים בקרב עם אלוהים.
1 יום
הקריאה של היום
השתקפות
יש פסוק מוכר כל כך עד שהודפס על מדבקות ונישא בשלטים באירועי ספורט, אך הרגל מקהה את להב החרב שנועדה מעולם לחדור עד הלב. פתח את המקרא ביוחנן ג':16 וקרא לאט, כאילו בפעם הראשונה, כי גם אם שמעת אותו אלף פעמים, מה שהוא מכריז עליך ראוי להישמע שוב. המילה "כה" בפסוק "כי כה אהב האלהים את העולם" אינה רק מילת הדגשה שפירושה "מאוד", אף על פי שזה נכון בהחלט. היא נושאת את המשמעות "בדרך הזאת": אלהים אהב בדרך המסוימת, היקרה והברורה הזאת: הוא נתן. האהבה, בלשונו של אלהים, אינה מושג מופשט לעולם. היא תמיד מעשה. הוא לא שלח מסר או תנועה. הוא שלח את בנו. והפסוק הבא, יוחנן ג':17, מדהים לא פחות: "כי לא שלח האלהים את בנו לעולם לשפוט את העולם, כי אם למען יושע העולם על ידו." הבן לא בא להכריז פסק דין של אשמה, כי את זה כבר הרווחנו, אלא לשאת אותו בעצמו. האיגרת אל הרומיים ה':8 מעמיקה זאת עוד יותר: "אבל אלהים מוכיח את אהבתו אלינו בזה, שעוד בהיותנו חוטאים מת המשיח בעדנו." המילה "מוכיח" פירושה להראות, להוכיח מעבר לכל ספק. אלהים לא המתין עד שננקה את עצמנו. הוא אהב אותנו במצבנו הגרוע ביותר, השבור ביותר, הרחוק ביותר ממנו. זו האהבה שמצאה אותך. למאמין החדש: תן לזה לחלחל עד עמקי עצמותיך. לא הרווחת את מקומך בלב אלהים, ואינך יכול ליפול ממנו החוצה. אהבתו היא קו הזינוק, לא קו הסיום. ולאלה שהולכים עם אלהים שנים רבות: שבו כאן עוד רגע. מתי לאחרונה נתתם לאמת הזאת להיות חדשה באמת? האלהים שתלה גלקסיות במקומן הביט בך בחטאך ואמר: "כדאי." יהי די בכך להיום.
2 יום
הקריאה של היום
השתקפות
לפני שפאולוס מספר לאפסיים מה הם נעשו, הוא מספר להם מה היו. הוא אינו מרכך זאת: “מתים בפשעיכם ובחטאיכם” (אל האפסיים 2:1). מת אינו חולה, אינו נאבק, ואינו זקוק לקצת עזרה. מת פירושו שלא היה בנו דבר שיכול היה להושיט יד אל אלוהים. זו אינה פסימיות, אלא האבחנה הכנה שהופכת את הריפוי למעורר יראה. ואז מגיעה אחת הנקודות המכריעות ביותר בכל המקרא. אחרי שתיאר את מצבנו בפסוקים 1 עד 3, כותב פאולוס בפסוק 4: “אבל אלוהים”. שתי מילים ששינו הכול. “אבל אלוהים, העשיר ברחמים, בגלל אהבתו הרבה שאהב אותנו, גם כשהיינו מתים בפשעינו, החיה אותנו עם המשיח.” “החיה” פירושו עשה חי. אלוהים הושיט יד אל קבר מצבנו, ונשם חיים במה שהיה חסר חיים. הוא לא שיפץ אותנו, הוא החיה אותנו מן המתים. ואז פאולוס מגיע לפסוק הציר של כל הקטע, זה שמאמינים מחבבים כבר אלפיים שנה: “כי בחסד נושעתם על ידי אמונה, וזה לא מכם, מתנת אלוהים היא; לא בזכות מעשים, כדי שאיש לא יתפאר” (אל האפסיים 2:8-9). חסד הוא טובו של אלוהים שלא הרווחנו ושלא מגיע לנו, טוב שזורם אל מי שאין לו עליו כל תביעה. האמונה היא פשוט היד הפתוחה שמקבלת את מה שהחסד מושיט. את המתנה אי אפשר לקנות, להתמקח עליה, או להרוויח אותה במאמץ דתי. אפשר רק לקבל אותה. אך פאולוס אינו מסיים כאן. פסוק 10 מזכיר לנו שאמנם איננו נושעים בגלל מעשים טובים, אבל בהחלט נושענו למענם: “כי אנחנו מעשה ידיו, נבראנו במשיח ישוע למעשים טובים”. המילה “מעשה ידיו” היא במקור היווני פואימה (poiema), השורש של המילה “poem”, שיר. אתה השיר של אלוהים, יצירת המופת שלו בהתהוות. הישועה אינה סוף הסיפור, אלא המשפט הראשון בסיפור שהוא כותב מאז ומעולם.
3 יום
הקריאה של היום
השתקפות
פאולוס כותב מתא כלא, תחת משמר רומי, לקהילה בעיר קורינתוס, ומתוך המקום הבלתי צפוי הזה הוא מכריז אחת מההכרזות הנועזות ביותר בכל כתבי הקודש הנוצריים: "לכן, אם אדם במשיח, הוא יצירה חדשה; הדברים הישנים עברו, הנה הכול נעשה חדש" (אל הקורינתים ב' ה' 17). המילה שתורגמה "יצירה" היא אותה מילה שבה משתמש התרגום היווני של ספר בראשית לבריאה הראשונה. פאולוס לא מדבר על שיפור עצמי. הוא מדבר על בראשית חדשה. בשביל מאמין חדש לגמרי, זה גם מלהיב וגם, אם נהיה כנים, לעתים מבלבל. ייתכן שהנחתם את אמונתכם במשיח ובכל זאת אתם עדיין חשים את המשיכה של הרגלים ישנים, דפוסים ישנים, דרכי חשיבה ישנות. האם זה אומר שהפסוק אינו נכון לגביכם? כלל לא. ההכרזה "הדברים הישנים עברו" היא קביעה על מעמדכם לפני אלוהים: זהותכם השתנתה מן היסוד ולתמיד. התהליך שבו חיי היומיום שלכם משיגים את הזהות החדשה הזו נקרא בפי התיאולוגים התקדשות, והוא נמשך כל החיים. הזרע שנזרע הוא אמיתי עוד לפני שהעץ מלא קומתו. פסוק 21 הוא המנוע התיאולוגי שמאחורי פסוק 17: "את זה שלא ידע חטא, עשה אלוהים חטא בעבורנו, למען נהיה בו צדקת אלוהים." זה מה שהחוקרים קוראים לו ההחלפה הגדולה. ישוע, שמעולם לא חטא, זכה ליחס כאילו עשה כל חטא שנעשה אי פעם: שלכם, שלי, של העולם. ואנו, שלא חיינו יום אחד של צדקה, זוכים ליחס כאילו חיינו את חייו המושלמים. זו אינה צדקה מדומה, אלא העברה אמיתית, מציאות משפטית ורוחנית שהשמים עצמם מכירים בה. למאמין ותיק, הנה מחשבה: החידוש שפאולוס מתאר אינו אירוע חד פעמי שמתרחק במראה האחורית. זמני הפעלים ביוונית מרמזים על מציאות מתמשכת, בהווה. אתם חדשים במשיח ללא הפסקה. בכל בוקר שאתם מתעוררים, אתם מתעוררים כיצירה חדשה. תנו לאמת הזו להיות הדבר הראשון שאתם נושאים איתכם אל תוך היום.
4 יום
הקריאה של היום
השתקפות
כשהתלמידים התבוננו בישוע מתפלל, משהו באיכות ובקרבה של מה שראו עורר בהם כמיהה לכך בעצמם. הם לא ביקשו ממנו ללמד אותם תיאולוגיה או ניסים, אלא ללמד אותם להתפלל. התפילה שנתן להם במתי ו' 9-13, שאנו קוראים לה תפילת אבינו, לא נועדה להיות רק נוסח שחוזרים עליו. היא מפה של נוף הנפש לפני אלוהים, דגם שמראה לנו את הצורה שיכולה ללבוש שיחה כנה ובוטחת עם אבינו. שימו לב איך התפילה מתחילה: לא בצרכים שלנו, אלא בשם של אלוהים. "אבינו שבשמים, יתקדש שמך." לפני שאנו מביאים את בקשותינו, אנו מכוונים את עצמנו. אנו נזכרים אל מי אנו מדברים: לא אל מכונה אוטומטית, לא אל כוח רחוק, אלא אל אב. המילה שישוע השתמש בה לאב הייתה "אבא" בארמית, מילה של קרבה רכה, כמו ילד שאומר "אבא" בחיבה. ניתנה לכם הזכות יוצאת הדופן לפנות ליוצר היקום במילה הזו. אל תמהרו לעבור על כך. אל הפיליפים ד' 6 לוקח זאת עוד צעד אל תוך מרקם החיים היומיומיים: "אל תדאגו לדבר, אלא בכל עת הודיעו את בקשותיכם לאלוהים בתפילה ובתחנונים עם תודה." הציווי "אל תדאגו לדבר" פירושו: אל תיתנו לחרדה לשלוט בכם בשום עניין. לא משום שהבעיות שלנו קטנות, אלא משום שאבינו גדול. המרשם של פאולוס לחרדה אינו חשיבה חיובית, אלא תפילה. תפילה רוויה בתודה, ששומרת אותנו עוגנים במה שאלוהים כבר עשה, גם כשאנו מביאים לפניו את מה שעוד לא ראינו את פתרונו. וההבטחה שבפסוק 7 היא מהיפות שבכתבי הקודש: "ושלום אלוהים, העולה על כל שכל, ישמור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע." המילה "ישמור" היא מונח צבאי: פירושה לעמוד על המשמר, לשמור כזקיף. שלום אלוהים אינו רק רגש, הוא זקיף שמוצב בפתח לבכם. אתם לא מייצרים אותו. אתם מקבלים אותו: דרך תפילה, דרך תודה, דרך עצם הבאתכם אל האב ובטחונכם בו עם מה שאינכם יכולים לשאת לבדכם.
5 יום
הקריאה של היום
השתקפות
דמיינו נוסע הצועד בדרך חשוכה: בלי פנסי רחוב, בלי ירח, רק שלולית צרה של אור הלפיד שבידו, הנופלת כמה צעדים לפניו. זו התמונה שהמשורר נאחז בה כשהוא כותב: "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (תהילים קי״ט:105). הוא אינו מתאר זרקור שמאיר את כל האופק בבת אחת. הוא מתאר אור שמספיק בדיוק לצעד הבא. כך בדיוק פועל דבר אלוהים בחיי האדם. כשכתב פאולוס לתלמידו הצעיר טימותיאוס, הוא הזכיר לו שהכתבים שהכיר מילדותו אינם רק מסורת משפחתית עתיקה, אלא דבר חי ובעל עוצמה. "כל הכתוב נכתב בהשראת אלוהים", כתב פאולוס, כלומר אלוהים נשף אותו החוצה, כשם שאדם נושף חום על ידיים קרות. כל מילה נושאת את נשימתו. ונשימה זו, אומר פאולוס, מועילה ללמד אותנו מהו האמת, לתקן אותנו כשאנו סוטים מהדרך, ולחנך אותנו לחיות נכון. התנ״ך אינו ספר חוקים שבאמצעותו מרוויחים את רצון אלוהים. את רצונו הטוב כבר יש לכם בחסד. הוא דומה יותר למכתב מאב שאוהב אתכם ורוצה שתכירו אותו, שתכירו את עצמכם, ושתמצאו דריסת רגל בעולם שיכול להיות חשוך מאוד. למאמין החדש זו בשורה משחררת. אין צורך בתואר בתיאולוגיה כדי ליהנות מן הכתובים. די לפתוח אותם ולקרוא, מתוך אמון שאותו אלוהים שנשף אותם נמצא איתכם בעת שאתם קולטים אותם. ולמאמין שקרא את המילים האלה מאה פעמים: שימו לב שהנר בתמונה של המשורר מוחזק קרוב לרגליים, ולא מורם גבוה. זו תמונה של ענווה, של מי שלמד שאינו יכול לראות רחוק, והשלים עם כך. הוא בוטח באחד שמחזיק בידו את המחר. היום, בכל מקום שבו אתם נמצאים בדרך הזאת, דבר אלוהים הוא אורכם. לא כל שאלה תיענה בבת אחת. אבל הצעד הבא יואר. וזה מספיק כדי ללכת לאורו.
6 יום
הקריאה של היום
השתקפות
יש כאב שקט שאנשים רבים נושאים איתם לקהילה בפעם הראשונה: הפחד שהאמונה אמורה להיות עניין פרטי ובודד, ושהצורך באחרים הוא חולשה. המקרא עונה על הפחד הזה ישירות, כמעט בכל עמוד. החיים עם המשיח לא נועדו ללכת בהם לבד. כותב האגרת אל העברים פונה למאמינים שהחלו להתרחק מההתכנסות המשותפת, וקורא להם שלא יזנחו את ההתכנסות: “אל נעזוב את התכנסותנו” (אל העברים 10:25). התמונה שמאחורי המילה “התכנסות” היא של דברים שנאספים למקום אחד, כמו חלקים מפוזרים שמתחברים ליצירת שלם. כשמאמינים מתכנסים, קורה דבר שאינו יכול לקרות בבדידות. אנחנו מעוררים זה את זה, והמילה כאן פירושה לעורר, להצית, “לאהבה ולמעשים טובים”. קהילת האמונה נועדה להיות מקום שבו האש שבתוכך מוזנת מהאש שבאחרים. המאמינים הראשונים הבינו זאת באופן טבעי. מעשי השליחים פרק 2 מציג לנו קהילה שהיחד שלה כמעט מפתיע. הם התמידו בתורת השליחים, בחברותא, בשבירת הלחם ובתפילות. הם חלקו את מה שהיה להם. הם אכלו יחד בשמחה. ויום אחר יום הוסיף האדון למספרם. חייהם יחד היו בעצמם עדות: אנשים מבחוץ הסתכלו פנימה וראו משהו שלא יכלו להסביר ולא יכלו לעמוד בפניו. מי שזה עתה התחיל ללכת אחרי ישוע, מציאת קהילת מאמינים אינה תוספת רשות, אלא חלק מהיסוד. תזדקק לאנשים שיתפללו איתך כשאין לך מילים, שיזכירו לך את האמת כשהרגשות שלך משקרים, ושישבו איתך בתקופות קשות. ותגלה, אולי להפתעתך, שיש לך מה להציע להם בחזרה. המאמין הוותיק שקורא את הדברים האלה יכול לשאול בכנות: האם אני באמת נוכח בקהילה שלי, או רק מגיע אליה? יש הבדל, והקהילה הראשונה ידעה זאת היטב.
7 יום
הקריאה של היום
השתקפות
הגעת לסופם של שבעה ימים, ובכל זאת, במובן האמיתי ביותר, אתה עומד בתחילתה של דרך. החיים הנוצריים אינם יעד שמגיעים אליו. הם הליכה, יום אחר יום, בצעד אחד עם אלהים חי. פאולוס מתאר זאת יפה כשהוא כותב: "אם חיים אנו ברוח, ברוח גם נלך" (אל הגלטים ה':25). המילה היוונית שהוא משתמש בה כאן ל"הליכה" אינה המילה הרגילה להליכה. פירושה ללכת בשורה, לשמור על הצעד, כמו חיילים הצועדים במבנה. התמונה היא של אדם שנשאר בכוונה קרוב אל זה שמוביל אותו. הפרי שפאולוס מתאר בפסוקים שלפני כן, אהבה, שמחה, שלום, ארך רוח, נעימות, טוב, אמונה, ענווה ושליטה עצמית, אינו דבר שמייצרים בכוח הרצון. זה מה שצומח באופן טבעי כשהחיים נטועים ברוח אלהים. מאמין חדש קורא לפעמים את הרשימה הזאת ומרגיש המום, כאילו כל אלה הם דברים שיש להשיג בבת אחת. אבל פרי אינו מופיע בן לילה. הוא צומח בעתו, בשקט, ככל ששורש יורד עמוק יותר. תפקידך הוא להישאר מחובר לגפן. הפרי הוא מעשה ידיו בך. ואז ישוע מדבר, לא כזיכרון אלא כאדון שקם לתחייה, העומד לפני תלמידיו עם כל הסמכות בשמים ובארץ, והוא שולח אותם. לא כשהם מאומנים לגמרי. לא כשיש להם כל התשובות. הוא שולח אותם כפי שהם, אל עולם הזקוק למה שרק הוא יכול לתת, והוא חותם את השליחות בהבטחה המחזקת ביותר בכל הכתובים: "והנה אנכי אִתכם כל הימים עד קץ העולם" (מתי כ"ח:20). תמיד. לא רק כשאתה מרגיש חזק. לא רק כשחייך מסודרים. תמיד. כך הולכים יום אחר יום: לא כשהכול מובן וברור, אלא מתוך אמון שהקורא לך נמצא איתך בכל צעד. היסודות הונחו השבוע: חסד, תפילה, הדבר, קהילת עם אלהים. עכשיו לך עליהם. לך לאט אם צריך. לך בדמעות אם צריך. אבל לך, ודע שאינך הולך לעולם לבד.