שבעה ימים של מפגש עם ישוע בבשורות: דבריו, כוחו, חמלתו, צליבתו ותחייתו.
1 יום
הקריאה של היום
השתקפות
לפני שהציפור הראשונה שרה, לפני שהגל הראשון נשבר על חוף כלשהו, לפני שהזמן עצמו נשם את נשימתו הראשונה, היה הדבר. יוחנן אינו מכניס אותנו בעדינות לבשורתו בסיפור לידה או ברשימת יוחסין. הוא לוקח אותנו למקום עתיק מכל אלה. "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, והדבר היה אלוהים" (יוחנן א׳ 1). אם אתם חדשים במקרא, שמעו זאת לאט: יוחנן אומר לנו שישוע לא התחיל באבוס בבית לחם. הוא כבר היה שם ביסוד הכול, וכל מה שקיים נהיה על ידו. אתם שקראתם את הפסוקים האלה מאה פעמים, עצרו רגע על המילה "עם". הדבר היה עם האלוהים: ביוונית יש בה משמעות של פנים אל פנים, של שותפות אינטימית. לפני הבריאה, לפני המלאכים, לפני כל דבר שאנו יכולים לנקוב בשמו, היה קשר בלב המציאות. האהבה לא הייתה דבר שאלוהים המציא כשברא אותנו. האהבה הייתה מאז ומעולם טבעו של אלוהים, האב והבן בקשר נצחי. זה מי שנכנס לעולמנו. והוא אכן נכנס. פסוק 14 הוא אחד המשפטים המדהימים ביותר שנכתבו אי פעם: "והדבר נהיה בשר וישכון בתוכנו." המילה שתורגמה "שכן" פירושה ממש שהוא נטה את אוהלו בינינו, הד מכוון למשכן במדבר, שבו אלוהים בא לגור בתוך מחנה עמו. אלוהים הנצחי, הבלתי נברא, לא שלח הודעה או שליח. הוא בא בעצמו, עטוף בעור, נתון לרעב, לקור ולאבל, כדי שנראה את "כבודו, כבוד יחיד לאב, מלא חסד ואמת." מה זה אומר לחייך היום? זה אומר שלעולם אינך פוגש אלוהים רחוק ואדיש כשאתה פותח את הספר הזה או מרכין ראש בתפילה. האלוהים שקרא לכוכבים להיווצר בחר להיות מצוי, ניתן למגע, ניתן להכרה. הוא בא למקום שבו אתה נמצא. מה שלא תישא הבוקר, ספק, אבל, פליאה, או סתם יום שלישי שקט, הדבר שנעשה בשר אינו רחוק. הוא כבר עשה את המסע הארוך ביותר שאפשר לדמיין, רק כדי להיות איתך.
2 יום
הקריאה של היום
השתקפות
דמיינו שאתם עומדים על גדת נהר הירדן ומתבוננים בהמון המסתובב סביב, ולפתע אדם שאתם מכירים, נביא פראי ובלתי מתפשר, עוצר, מצביע מעבר למים ואומר על אדם אחר שהולך לעברכם: “הנה שה האלהים הנושא את חטאת העולם” (יוחנן 1:29). זה הרגע שיוחנן המטביל העניק לנו. והמילים האלה, שנאמרו באחר צהריים רגיל ליד נהר, נושאות את משקלן של אלף שנות היסטוריה. באוזן יהודית בקהל ההוא, המילה “שה” הייתה טעונה בזיכרונות. זה היה שה הפסח, שנשחט כדי שהמוות יחלוף על פני הבית. זה היה השה של קרבן התמיד במקדש, שהוקרב בבוקר ובערב ללא הפסק. ומאחורי כל זה עמדה שירתו הנוגה של ישעיהו, שנכתבה שבע מאות שנה קודם לכן: “נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי” (ישעיהו 53:3). ישעיהו ראה מי ש“מחולל מפשענו, מדכא מעוונותנו”, מי ש“ה' הפגיע בו את עוון כלנו”. כל מערכת הקרבנות של ישראל הייתה חץ ארוך ואיטי שהצביע על האיש הזה. מה שיוחנן המטביל הבין, ומה שהתלמידים יתפסו במלואו רק אחרי התחייה, הוא שישוע לא בא רק ללמד אותנו מוסר טוב יותר או לעורר בנו השראה להיות אנשים אדיבים יותר. הוא בא לטפל בבעיה העמוקה ביותר שלנו: כובד החטא והפרוד שהוא יוצר בינינו לבין אלהים קדוש. השה אינו נושא דרשה לצאן על תעייתו. השה מת במקומו. למי שקורא בפעם הראשונה, הנה האמת הפשוטה והיפה: כל מה שעשיתם, כל מה שאתם נושאים בפינות השקטות של מצפונכם, יוחנן מצביע על זה שבא כדי לקחת זאת. לא כדי להקטין את הדבר, לא כדי להעמיד פנים שהוא לא חשוב, אלא כדי לשאת אותו בעצמו. ולמאמין ותיק: שאלו את עצמכם אם השה הפך מוכר כל כך עד שחדלתם להשתאות. תנו לאצבעו המושטת של יוחנן להפנות אתכם לשם שוב היום: הביטו בו, באמת הביטו בו, ותנו לפלא לשוב.
3 יום
הקריאה של היום
השתקפות
היה זה יום ארוך. ישוע לימד המונים מתוך סירה סמוך לחוף, משל אחר משל, עד ששקעה השמש. אז אמר לתלמידיו: "בואו נעבור אל העבר השני" (מרקוס 4:35), והם יצאו לחצות את ים הגליל. מרקוס מספר לנו, בפרט שרק עד ראייה זוכר, שהם לקחו אותו "כמו שהיה": עייף, עדיין בבגדי ההוראה, בלי שום הכנה להפלגה. ואז באה הסערה. ים הגליל שוכן בעמק מוקף גבעות, וסערות יכולות לפקוד אותו במהירות מבעיתה. כמה מן התלמידים היו דייגים שעבדו במים האלה כל חייהם. הם לא היו אנשים שנבהלים בקלות. אבל מרקוס מספר לנו שהגלים הִתְנַפְּצוּ אל תוך הסירה, והסירה הלכה והתמלאה. ובינתיים ישוע היה בירכתיים, ישן על כרית. הם העירו אותו בשאלה שעדיין מהדהדת לאורך מאות שנות סבל אנושי: "רבי, האין אכפת לך שאנו אובדים?" (מרקוס 4:38). האם התפללת פעם משהו קרוב מאוד לזה? מה שקרה אחר כך הוא אחד הרגעים המרעידים ביותר, בשקט שלו, בכל הכתובים. ישוע "קם וגער ברוח ואמר לים: שתוק, דום! והרוח שככה ונהיה שקט גדול" (מרקוס 4:39). הוא לא התפלל שהסערה תיפסק. הוא לא ביקש מן האב בשם התלמידים. הוא דיבר ישירות אל הרוח ואל המים, כמי שיש לו סמכות עליהם, כי אכן יש לו. התלמידים, שפחדו מן הסערה, מצאו את עצמם עכשיו יראים ממנו, ושאלו זה את זה: "מיהו האיש הזה?" זו בדיוק השאלה שמרקוס רוצה שנשאל. אבל אל תמהרו לעבור על הכרית. ישוע היה עייף באמת, כאדם. הוא יודע מהו להיות מותש, להיות בסירה כשהגלים גבוהים, להיות מוקף אנשים מבוהלים. הוא אינו אלוה רחוק שאינו נוגע בו דבר מסערות החיים האנושיים. הוא איתך בסירה. ויש לו סמכות על כל מה שמאיים להטביע אותך היום. אותו קול שאמר "שתוק, דום" לים הגליל הוא הקול שיכול לדבר אל תוך תוהו ובוהו של נסיבותיך ממש עכשיו.
4 יום
הקריאה של היום
השתקפות
ההמון היה עד זה עתה למשהו יוצא דופן: חמשת אלפים איש שאכלו מחמש כיכרות ושני דגים. הם התרשמו כל כך עד שרצו להמליך את ישוע בכוח. אבל ישוע ידע דבר שהם לא ידעו: הם רדפו אחרי הלחם ולא אחרי האופה. לכן הוא דחק בהם, בעדינות ובכנות, לעבר רעב עמוק יותר שעוד לא נתנו לו שם. "אני לחם החיים", אמר להם, "הבא אלי לא ירעב, והמאמין בי לא יצמא עוד לעולם" (יוחנן 6:35). זהו אחד מאמירות ה"אני הוא" הגדולות של ישוע, והוא ראוי שנטעם אותו לאט. בעולם העתיק לחם לא היה תוספת, הוא היה הארוחה כולה. הוא היה הישרדות. כשישוע נוקט בדימוי הזה, הוא אינו מדבר על מותרות או על תוספת לחיים. הוא אומר: אני מה שאי אפשר לחיות בלעדיו. ההמון הזכיר את המן במדבר, הלחם הניסי שירד מן השמים כדי לקיים את ישראל ארבעים שנה. ישוע מתקן אותם בעדינות: לא משה נתן את הלחם הזה, אלא אביו, והלחם האמיתי מן השמים אינו משהו, אלא מישהו. "כי לחם האלהים הוא היורד מן השמים ונותן חיים לעולם" (יוחנן 6:33). לקורא בפעם הראשונה ההזמנה כאן פשוטה להפליא: ישוע אומר שהרעב העמוק ביותר שאתה מרגיש, זה שקריירה, מערכת יחסים, הישג או ארוחה אינם נוגעים בו, נוצר כדי שהוא ישביע אותו. אוגוסטינוס ניסח זאת בצורה בלתי נשכחת, אם כי לא בלשון הכתובים: לבנו אינו שקט עד שהוא נח באלהים. ישוע טוען בדיוק את זה על עצמו. הוא המנוחה שאי השקט שלך מחפש. ולמאמין שמכיר את האמת הזאת שנים, התבונן בפסוק 37: "כל אשר האב נותן לי יבוא אלי, ואת הבא אלי לא אגרש החוצה בשום אופן." הצירוף "בשום אופן" הוא מוחלט: בשום נסיבות ומשום סיבה הוא לא ידחה את מי שבא. אולי אתה מרגיש פסול בגלל כשלונותיך, ספקותיך, רחוקך. הוא אומר: בוא בכל זאת. הלחם עדיין על השולחן. עדיין מקבלים אותך כאן בברכה.
5 יום
הקריאה של היום
השתקפות
יש רגע בכל חיים כנים שבו דעת ההמון כבר אינה מספיקה. ישוע ידע זאת, ולכן הביא את תלמידיו לקיסריה פיליפי, מקום מלא במקדשים אליליים ובהמיית אלים רבים, ושאל אותם את השאלה החותכת את כל הדורות: "מי אומרים האנשים שבן האדם הוא?" לתלמידים היו תשובות מוכנות. יש אמרו יוחנן המטביל. אחרים אמרו אליהו. הדעות היו מכבדות, ואפילו מחמיאות. אבל הן היו שגויות, וישוע ידע זאת. לכן התקרב עוד: "ומי אתם אומרים שאני?" פטרוס ענה בלי היסוס: "אתה המשיח בן האלוהים החי." חמש מילים ששינו הכול. שימו לב שישוע לא החמיא לפטרוס על חריפות מחשבתו. הוא אמר: "אשריך, שמעון בר יונה, כי לא בשר ודם גילו לך זאת, אלא אבי שבשמים." ההצהרה הזאת לא הייתה הישג של פטרוס; היא הייתה מתנה. הידיעה מי הוא ישוע באמת אינה באה מטיעון מבריק או מחינוך דתי בלבד. היא באה מאלוהים הפותח את עיני הלב. לקורא שנפגש עם הדברים לראשונה, הנה הקרקע שמתחת לרגליך: "המשיח" פירושו המשוח, המלך המובטח והגואל שכל הברית הישנה הצביעה לעברו. פטרוס אמר: זה שחיכינו לו, הוא אתה. זו אינה טענה קטנה. זהו הציר שעליו מסתובבת כל ההיסטוריה. למאמין הוותיק, שבו עם הדבר הזה: תשובתו של פטרוס נחשפה לו, היא לא נגזרה בהגיון. כמה פעמים אנו מגנים על אמונתנו כאילו הייתה בראש ובראשונה עמדה שכלית שהגענו אליה, ולא רחמים שקיבלנו? יש ענווה בהצהרתו של פטרוס שלעיתים אנו מאבדים. לא חשבנו את דרכנו אל ישוע. הוא ניתן לנו. השאלה עדיין עומדת בחדר איתך היום. לעולם יש דעות: מורה טוב, דוגמה מוסרית, דמות היסטורית. אבל ישוע אינו שואל מה אומר העולם. הוא שואל מה אתה אומר. תשובתך לשאלה הזאת היא הדבר החשוב ביותר עליך.
6 יום
הקריאה של היום
השתקפות
היום אנו באים אל האדמה הקשה והקדושה ביותר בכל הבשורות. לוקס 23 מביא אותנו אל גבעה הנקראת גולגותא, ואסור לנו למהר בה. שני פושעים תלויים משני צדיו של ישוע. ההמון צופה. השליטים לועגים. חיילים מטילים גורל על בגדיו. ובתוך כל זה, בן האלהים, זה ששיכך את הים והקים מתים, תלוי בדממה ובסבל. הדברים הראשונים שלוקס מתעד מן הצלב אינם זעקת ייאוש. הם תפילה: “אבא, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים.” עצרו כאן. האנשים שתקעו את המסמרים לא ביקשו סליחה. ההמון הלועג לא ביקש אותה. אך ישוע התפלל עליה בכל זאת. זו אינה חולשה, זו ההפגנה המדהימה ביותר של אהבה שהעולם ראה אי פעם. מי שהייתה לו כל הזכות להוריד משפט הוריד רחמים. ואז קורה דבר בלתי צפוי. אחד הפושעים, הגוסס לצדו, פונה ואומר: “אדוני, זכור אותי כשתבוא במלכותך.” לא היה לו זמן להיטבל, לא היו לו שנים של שירות נאמן להציע, ולא שום תעודות דתיות. נותרה לו רק נשימה אחת ואמונה נואשת. וישוע ענה לו: “היום תהיה אתי בגן עדן.” החסד אינו דורש קורות חיים ארוכים. הוא דורש רק לב שפנה. למי שקורא בפעם הראשונה, זהו לב הקטע: ישוע לא מת כקורבן של נסיבות. הוא מת בכוונה, למענך. כל לעג שספג, כל מסמר שסבל, היה המחיר ששולם על חטא האדם, שלך ושלי. הצלב הוא המקום שבו הצדק והרחמים התנשקו. ולמי שמכיר זאת שנים רבות: הביטו שוב באותו פושע. הוא ידע כמעט כלום על תיאולוגיה. אבל הוא ידע שהוא אשם, ידע שישוע חף מפשע, והאמין שלישוע יש מלכות. זה מספיק. זה תמיד היה מספיק. הצלב מזכיר לנו שהישועה מעולם לא הייתה תלויה בכמה אנו יודעים או בכמה זמן שירתנו. היא תלויה במקום שאליו אנו מביטים כשאנו גוססים.
7 יום
הקריאה של היום
השתקפות
הן באו לפני הזריחה, נושאות בשמים כדי למשוח איש מת. זהו הפרט שלוקס מוסר לנו, והוא חשוב: הנשים האלה לא באו לראות נס. הן באו לסיים קבורה. התקווה, בשבילן, נחתמה מאחורי אבן. ואז האבן כבר לא הייתה שם. שני מלאכים בלבוש מבהיק פגשו אותן בשאלה שעדיין מהדהדת בכל דור: "מדוע אתן מבקשות את החי בין המתים? אינו כאן, כי קם." המילים הספורות האלה, אינו כאן, כי קם, הן נקודת המפנה של כל ההיסטוריה האנושית. כל מה שקדם להן היה הכנה. כל מה שאחריהן הוא תגובה. הנשים רצו. פטרוס רץ. וכשפטרוס התכופף והביט אל תוך הקבר הריק, לוקס מספר לנו שהוא הלך "תוהה בלבו על שאירע". תמיהה היא התגובה הנכונה. והיא עדיין כזאת. השליח פאולוס, כשכתב לקורינתיים עשרות שנים אחר כך, מסדר את העדים כמו בפרוטוקול של בית משפט: ישוע נראה לכיפא, אחר כך לשנים העשר, אחר כך ליותר מחמש מאות איש בבת אחת, אחר כך ליעקב, אחר כך לכל השליחים, ולבסוף לפאולוס עצמו. אין זו מיתולוגיה בלבוש דתי. פאולוס אומר: שאלו אותם. רובם עדיין בחיים. לכו ושאלו אותם מה ראו. התחייה לא הייתה רגש או סמל, היא הייתה אירוע שיש לו עדים. לקורא החדש, הנה בשורת הטובה בצורתה הפשוטה ביותר: המוות לא ניצח. הקבר לא יכול היה להחזיק אותו. ומפני שהוא קם, כל מה שאמר על עצמו אמת, כל מה שהבטיח לך בטוח, והמילה האחרונה על חייך אינה מוות אלא חיים. למאמין שנושא את האמת הזאת שנים רבות: אל תניח להרגל לעמעם את התמיהה. פאולוס מעולם לא התגבר עליה. הוא קרא לעצמו "כַּנֵּפֶל", ועדיין השתאה על כך שהמשיח הקם נראה גם אליו. התחייה אינה מידע רקע לאמונתך. היא פעימת לבה. הוא קם. הוא קם באמת. ומפני שהוא חי, גם אתה תחיה.