כל התוכניות

ללמוד להתפלל

שבעה ימים על הדרך לשוחח עם אלוהים: בכנות, בפשטות ובלי פחד לטעות.

  1. 1 יום

    אבינו

    הקריאה של היום

    השתקפות

    תארו לעצמכם שאתם אחד מהתלמידים, ורואים את ישוע מתרחק מההמון כדי להתפלל. יש משהו באופן שבו הוא עושה זאת, בלי למהר ובלי להציג מופע, שגורם לכם לרצות את מה שיש לו. ואז אתם שואלים אותו: "אדוני, למד אותנו להתפלל." במתי 6 הוא עונה על השאלה עוד לפני שנשאלה, ומה שהוא נותן אינו נוסחה לשינון אלא דלת שאפשר לעבור בה. הוא פותח באזהרה: אל תתפללו כדי שיראו אתכם. המנהיגים הדתיים בימיו אהבו תפילות ארוכות וקולניות בכיכרות העיר, תפילות שכוונו אל אוזני בני אדם ולא אל לב אלוהים. ישוע אומר בפשטות: "קיבלו כבר את שכרם" (מתי 6:5). במילים אחרות, מחיאות כפיים הן כל מה שיקבלו. אבל אתה, הוא אומר, היכנס לחדרך, סגור את הדלת, ודבר אל אביך הרואה בסתר. הקהל של התפילה הוא אחד. ואז הוא נותן לנו את המילים שהדהדו לאורך עשרים מאות שנה: "אבינו שבשמים, יתקדש שמך" (מתי 6:9). שימו לב שהמילה הראשונה אינה "אבי" אלא "אבינו". התפילה אינה פרטית לגמרי, ואפילו כשאתם לבד בחדרכם, אתם מצטרפים למשפחה. ושימו לב שהתנועה הראשונה בתפילה אינה בקשה. היא פשוט הכרה במי שאלוהים הוא: אב. קדוש. קרוב. לפני שאנו מביאים את צרכינו, אנו מיישבים את לבנו באמת בדבר הנוכחות שאליה נכנסנו. מי שקורא לראשונה, שמע זאת בבירור: אינך זקוק למילים מיוחדות, לתנוחה מסוימת או להיסטוריה ארוכה עם אלוהים כדי להתפלל. ישוע מלמד אנשים פשוטים, דייגים, גובי מסים ואמהות מודאגות, איך לדבר אל אביהם. ולמאמין הוותיק: שבו עם השאלה הזאת: מתי בפעם האחרונה התחילה תפילתכם בתדהמה משם אלוהים, לפני שעברה לרשימת הצרכים? תפילת האדון אינה תקרה לתפילה. היא מצפן: היא מכוונת אותנו אל הקרבה לפני הבקשה, אל מלכות אלוהים לפני נוחותנו. בכל פעם שאתם מתפללים, אתם לומדים את מה שלמדו התלמידים: שאלוהים של השמים קורא לעצמו אביכם, והוא מקשיב.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  2. 2 יום

    בקשו, חפשו, דפקו

    הקריאה של היום

    השתקפות

    יש דלת בפסוקים האלה, וישוע אומר לך לדפוק עליה. לא בביישנות. לא פעם אחת. הוא משתמש בשלוש מילים: בקשו, חפשו, דפקו, ובשפת המקור כולן פעולות מתמשכות: המשיכו לבקש, המשיכו לחפש, המשיכו לדפוק. זו אינה תיאולוגיה של מכונת משקאות, שבה לוחצים על כפתור וממתינים. זו הזמנה ליחסים חיים, מתמידים, נשענים, עם אלוהים שרוצה שימצאו אותו. "בַּקְּשׁוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם, חַפְּשׂוּ וְתִמְצְאוּ, דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם" (מתי 7:7). ישוע אינו מסייג את ההבטחה הזו. הוא אינו אומר "בקשו, ואולי". הוא אומר "בקשו, וינתן לכם". לקורא בפעם הראשונה זה עשוי להישמע טוב מדי, ובצדק עולה שאלה כנה: מדוע אם כן נדמה שתפילות מסוימות נותרות ללא מענה? ישוע אינו מבטיח שאלוהים יתן לנו כל מה שנרצה בלוח הזמנים שלנו. הוא מבטיח שאלוהים יתן לנו כל מה שאנו צריכים, ושחיפוש כן אחריו לעולם אינו חוזר ריקם. אחר כך הוא מביא טיעון מן הקל אל הכבד, כמעט מפרק מנשק בפשטותו. אם בנך מבקש לחם, לא תיתן לו אבן. אם הוא מבקש דג, לא תיתן לו נחש. אתה הורה לא מושלם, ואפילו אתה יודע לתת מתנות טובות. "על אחת כמה וכמה", אומר ישוע, "אביכם שבשמים יתן טובות לאלה המבקשים ממנו" (מתי 7:11). בנוסח של לוקas מתווסף פרט מדהים: האב נותן את רוח הקודש לאלה המבקשים. המתנה הגדולה ביותר שאלוהים יכול לתת אינה נסיבות שתוקנו או בעיה שנפתרה, אלא הוא עצמו. למאמין שהתפלל זמן רב וקשה והרגיש את השתיקה, שב כאן רגע. ההבטחה אינה שאלוהים עונה לפי לוח הזמנים שלנו. היא שהוא עונה כאב, ולכן לפעמים בכן, לפעמים ב"עדיין לא", ולפעמים במשהו טוב ממה שביקשנו. הדלת שעליה אתה דופק אינה דלת של מחסן. היא דלת של אדם. המשך לדפוק. הוא כבר נמצא בצדה השני.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  3. 3 יום

    בכל דבר, בתודה

    הקריאה של היום

    השתקפות

    רובנו באים אל התפילה רק כשהמשא כבר כבד מדי. אנחנו מחזיקים מעמד, דואגים, מסתדרים, ואז, כשאין לנו עוד כוח, אנחנו מתפללים. פאולוס מתאר משהו שונה לגמרי. "התפללו בלי הפסק", הוא כותב באל התסלוניקים א' 5:17, שלוש מילים שמאמינים תוהים עליהן ומתמודדים איתן זה אלפיים שנה. איך אדם שיש לו עבודה, משפחה, מחשבות נודדות ולוח זמנים עמוס יכול להתפלל בלי הפסק? התשובה אינה שעלינו להיות על ברכינו עשרים וארבע שעות ביממה. התשובה היא שהתפילה הופכת לאווירה שאנחנו חיים בתוכה, ולא למשימה שאנחנו יוצאים אליה. ילד אינו מפסיק לתקשר עם הורה אוהב רק משום שהוא משחק בחצר. הוא קורא, מציץ לאחור, ורץ פנימה עם חדשות. "התפללו בלי הפסק" היא הזמנה לשיחה מתמשכת וכנה כזאת עם אלוהים, שבה הגבול בין התפילה לשאר החיים נעשה דק להפליא. אל הפיליפים 4:6 הופך זאת למשהו מוחשי: "אל תדאגו לכלום, אלא בכל דבר הודיעו את בקשותיכם לאלוהים בתפילה ובתחנונים ובהודיה." פאולוס אינו מזלזל בדאגות שלך, כאילו הן קטנות. הוא מציע לך החלפה: מסור אותן לאלוהים, ובתמורה קבל משהו ש"עולה על כל שכל" (אל הפיליפים 4:7). השלום הזה אינו היעדר של נסיבות קשות. הוא משמר, והמילה מציינת משמר צבאי, המוצב סביב לבך ומחשבותיך במשיח ישוע. שים לב למילה "בהודיה" העומדת בדיוק באמצע ההוראה. עלינו להביא את בקשותינו בהודיה, לא אחרי שהתשובה מגיעה, אלא לפניה. זו התנוחה שהופכת את התפילה מעסקה נואשת לשיחה מלאת אמון. למאמין החדש, פירוש הדבר שאין צורך לסדר את החרדה שלך לפני שאתה מתפלל: אתה מביא אותה, ומביא לצִדה גם תודה. למאמין הוותיק, הנה שאלה למחשבה: האם יש דאגות שאתה עדיין נושא ומעולם לא מסרת באמת? היום הוא היום לעשות את ההחלפה.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  4. 4 יום

    מקום שקט

    הקריאה של היום

    השתקפות

    מרקוס כותב בדחיפות, והבשורה שלו מלאה במילה "מיד", כלומר עכשיו, ברגע זה. לכן מפתיע שבתוך כל התנופה הזאת הוא עוצר כדי להראות לנו את ישוע עושה משהו איטי ומכוון. "בבוקר השכם, כשעוד היה חושך, קם ויצא למקום מבודד והתפלל שם" (מרקוס 1:35). הלילה שקדם לכך היה יוצא דופן: ריפויים, שחרורים, עיר שלמה שנדחקת אל הדלת. וישוע, במקום לישון עוד, קם לפני עלות השמש ומוצא מקום שקט לבדו עם אביו. זה אינו פרט צדדי. מרקוס מראה לנו את המנוע שמתחת לשירות. הנסים לא הולידו את חיי התפילה, חיי התפילה הולידו את הנסים. ישוע לא התפלל כי היה לו זמן פנוי. הוא יצר זמן כי ידע שכל השאר תלוי בכך. כשהתלמידים מוצאים אותו סוף סוף ואומרים, בעיקרון, "כולם מחפשים אותך, בוא נלך", הוא אינו נבהל. הוא יציב. הוא יודע לאן ללכת הלאה, כי כבר היה עם האב. המשורר הכיר את הקצב הזה זמן רב קודם. "קולי תשמע בקר יהוה, בקר אערך לך ואצפה" (תהילים 5:4). המילה "ואצפה" נושאת את דמותו של צופה הסוקר את האופק: מתפלל ואחר כך מחכה בציפייה שאלוהים יפעל. תפילה אינה רק דיבור. היא גם עמדתה של נפש הפונה אל אלוהים ומחכה לתשובתו. מי שרק מתחיל להתפלל, הקטע הזה נותן לו רשות עדינה: אינך צריך קתדרלה או שעה מושלמת. ישוע מצא מקום מבודד, כנראה צלע גבעה קרה וחשוכה. מה שחשוב הוא שתלך. ולמאמין שהולך עם אלוהים שנים רבות, שאל את עצמך בכנות: האם חיי התפילה שלך מובילים את יומך, או נגררים מאחוריו? המקום השקט אינו מותרות לאנשים שחייהם פשוטים. הוא מקור היציבות שהופכת חיים מורכבים לאפשריים. מצאו היום את מקומכם המבודד, גם אם הם חמש דקות ומכונית חונה.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  5. 5 יום

    תפילות כנות

    הקריאה של היום

    השתקפות

    יש מזמור שנפתח בהאשמה המופנית היישר אל השמיים. דוד אינו פותח בשבח, אינו מתחמם בנימוסים, אלא פותח ב"עַד אָנָה יְהוָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח" (תהילים יג:2). אם זה מרעיד אותך, טוב. זה אומר שאתה קורא בכנות. דוד היה איש כלבבו של אלוהים, ובכל זאת הנה הוא מניף אגרוף אל השמיים. הוא הרגיש נשכח. הוא הרגיש שהסתירו ממנו פנים. הוא הרגיש שהיגון קבע את ביתו בחזהו, בעוד אויביו מנצחים. לקורא הפוגש את הספר לראשונה כדאי לדעת שספר תהילים היה ספר התפילה של ישראל: שירים שנשרו בבית המקדש, זעקות שהורמו במדבר, מילים שחלקו אלפי פיות נואשים לפני שהגיעו אל פיך. הן לא נועדו להיות הופעות מלוטשות. הן נועדו להיות אמיתיות. והאמת שדוד אומר כאן היא אמת שרבים מאיתנו מכירים ומעטים מעזים לומר בקול: לפעמים נדמה שאלוהים נעדר, וזה כואב. אבל הנה מה שהמאמין הוותיק אולי צריך לשבת עליו מחדש: דוד אינו נשאר בתלונה. הוא אינו עוזב את השיחה. הוא פונה, לא משום שהנסיבות השתנו, אלא משום שהוא בוחר לזכור מי אלוהים גם כשאינו חש בכך: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (תהילים יג:6). המילה "אבל" הזאת עושה עבודה יוצאת דופן. היא ציר התפילה הכנה. הקינה והאמון אינם הפכים. הם אותה תפילה, שנאמרת באותו פה, אל אותו אלוהים. אלוהים אינו שביר. הוא יכול לשאת את כעסך, את בלבולך, את ה"עד אנה" שלך. תפילה כנה אינה חוסר כבוד, היא קרבה. מי שמעמיד פנים בנוכחות אלוהים שהכול בסדר, הוא זה ששומר על מרחק. מי שזועק מן המעמקים, הוא זה שמתקרב. הבא אליו היום את מה שבאמת בלבך. הוא כבר יודע זאת. הוא רק מחכה שתאמר לו.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  6. 6 יום

    נכנסים בתודה

    הקריאה של היום

    השתקפות

    לפני שאתה אומר לאלוהים מילה אחת היום, המזמור המאה רוצה שתעשה דבר אחד: להריע. לא דפיקה שקטה ומהוססת על דלת שאינך בטוח אם היא פתוחה, אלא קול של תרועה ושמחה, מפי מי שיודע שהוא רצוי. "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה" (תהילים ק:4). התמונה היא של בית המקדש, אבל ההזמנה היא לכל בוקר רגיל בחייך. לקורא הפוגש את הדברים לראשונה, כדאי לעצור ולהבין מה ההודיה עושה בתפילה. היא אינה חימום טקסי, כמו מתיחות לפני ריצה. היא כיוון מחדש של הנפש. כשאנו מתחילים בהכרת טובה, אנו מצהירים משהו אמיתי על המציאות: שלא עשינו את עצמנו, שאיננו לבד, שהאלוהים שאליו אנו ניגשים הוא טוב. תהילים ק מעגן זאת באמת היסודית ביותר: "דְּעוּ כִּי יְהוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ" (תהילים ק:3). ההודיה מתחילה בזכירה של מי הוא אלוהים ומי אינו. השליח פאולוס, שכתב מתוך תא כלא אל הקהילה בקולוסי, מדגיש זאת בקיצור מרשים: "הִתְמִידוּ בִּתְפִלָּה, וִהְיוּ עֵרִים בָּהּ בְּהוֹדָיָה" (אל הקולוסים ד:2). המילה "ערים" פירושה להישאר דרוכים, להיות ערים בתפילה, לא מנומנמים ולא מוסחים. והתרופה לתפילה מנומנמת, מציע פאולוס, היא הודיה. הכרת הטובה שומרת על העיניים פקוחות. היא מזכירה לנו שתפילה אינה מונולוג אל התקרה, אלא שיחה עם האלוהים החי, שכבר עשה למעלה מכל מה שנוכל לדמיין. למאמין שמתפלל שנים רבות יש כאן אתגר עדין: האם תפילותיך כבדו מבקשות ודלו משבח? אין כל רע בהבאת צרכים, ועל כך נדבר מחר, אך חיי תפילה הבנויים רק על בקשה עלולים להידרדר בשקט אל יחס לאלוהים כאל מכונת מכירה ולא כאל אב. נסה להיכנס היום בידיים פתוחות, לא כדי לקבל אלא כדי להודות. ראה מה זה עושה לכל מה שבא אחר כך.

    צפייה ביוםאודיו זמין
  7. 7 יום

    כשאין לך מילים

    הקריאה של היום

    השתקפות

    אנחנו מסיימים את מסע השבוע במקום הכן ביותר שאליו התפילה יכולה להוביל אותנו: הרגע שבו נגמרות לנו המילים. התיישבת להתפלל ולא מצאת דבר מלבד כאב חלול שאין לך שם בשבילו. רצית להגיע אל אלוהים, והרגשת שאתה מושיט יד אל תוך ערפל. אם היית שם, לאל הרומאים 8 יש מה לומר לך דבר יוצא דופן: זה אינו היעדר תפילה. ייתכן שזו התפילה העמוקה מכולן. "כֵּן גַּם הָרוּחַ עוֹזֶרֶת לָנוּ בְּחולשָׁתֵנוּ, כִּי אֵיננוּ יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, אַךְ הָרוּחַ עַצְמָהּ מִתְפַּלֶּלֶת בַּעֲדֵנוּ בְּאַנְחוֹת שֶׁאֵין לְבַטְּאָן בְּמִלִּים" (אל הרומאים 8:26). קראו זאת לאט. רוח אלוהים, אותה רוח שריחפה על פני המים בבריאה, באה לשכון בתוך המאמין ומתפללת דרכו כשאין בכוחו להתפלל בעצמו. האנחה שאינך מסוגל להביע במילים אינה כלום. היא מתורגמת בידי מי שמכיר היטב גם את לבך וגם את רצון האב. בשביל המאמין החדש זו שחרור עמוק: אי אפשר להתפלל לא נכון אם אתה באמת פונה אל אלוהים. אין צורך באוצר מילים נכון. אין צורך להרגיש רהוט, ואפילו לא קוהרנטי. יהודה מזכיר לנו "להתפלל ברוח הקודש" (יהודה 1:20), כלומר להיכנע לתנועת הרוח בתוכנו, במקום להתאמץ כולו בכוחותינו. תפילה אינה הופעה שאנחנו מעלים, אלא שיחה שהרוח מאפשרת. וגם למי שהולכים עם אלוהים זמן רב, ואולי דווקא להם, יש כאן חסד. תשישות רוחנית היא אמיתית. עונות של אבל, בלבול או יובש מגיעות גם אל הנאמנים שבינינו. ההבטחה שבאל הרומאים 8:26 אינה פגה עם הבגרות. הרוח מליצה בעד הקדוש הוותיק באותה עדינות כמו בעד המתחדש החדש ביותר. בימים שבהם תפילתך אינה אלא אנחה, תן לאנחה הזו להיות תפילתך. אלוהים שומע את מה שמילים אינן יכולות לשאת. לא הגעת השבוע אל סוף התפילה, אלא רק אל תחילתה.

    צפייה ביוםאודיו זמין