שבעה ימים של קבלת סליחת אלוהים, ולמידה, בעזרתו, להעניק אותה גם לאחרים.
1 יום
הקריאה של היום
השתקפות
דמיינו את שמי הלילה בערב בהיר: המזרח נמתח מאחוריכם, המערב נמתח לפניכם, ובין השניים מרחק עצום כל כך שאף רגל אדם לא תוכל לצעוד בו. זו התמונה שאליה פונה המשורר כשהוא מנסה לתאר מה עושה אלוהים עם החטא שלנו. הוא לא רק מניח אותו בצד, ולא מתייק אותו בארכיון. הוא מרחיק אותו. לגמרי. לתמיד. "כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ" (תהילים ק״ג:י״ב). המזמור נפתח בתזכורת מי הוא אלוהים הזה: לא שופט רחוק הסופר את כשלונותינו, אלא אב "רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד" (תהילים ק״ג:ח). למי שקורא לראשונה, כדאי לעצור כאן: אלוהי המקרא אינו מחכה לתפוס אתכם עושים רע. הוא כבר יודע כל עוול שעשיתם, והתנועה הראשונה שלו כלפיכם היא רחמים, לא גינוי. ומי שהולך עם האדון שנים רבות, שימו לב לדבר שאולי לא ראיתם עד כה. המשורר אומר שאלוהים "יָדַע יִצְרֵנוּ, זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהילים ק״ג:י״ד). המילה "זָכוּר" נושאת כאן רוך, לא בוז. אלוהים אינו שוכח את חולשתנו ואז מאבד סבלנות כשאנו מועדים. הוא נושא את שבריריותנו בלבו באותה דאגה שבה אב נושא ילד קטן: מודע למה שהוא עדיין אינו יכול לשאת, ועדין כלפיו בגלל זה. זה משנה את האופן שבו אנו מקבלים סליחה. רבים מאיתנו מקבלים את מחילת אלוהים בראש, אך נושאים את משא הבושה בחזה שנים אחר כך. המזמור אינו מרשה זאת. אם הוא הרחיק את חטאכם כרחוק מזרח ממערב, אינכם יכולים ללכת ולהחזיר אותו. הוא איננו. מה שנשאר הוא אתם: מוכרים, מוחזקים ואהובים בידי אב שרחמיו גבוהים מן השמים. היום, תנו לאמת הזאת לנחות במקום מסוים. חשבו על כישלון אחד שאתם גוררים אחריכם. אלוהים כבר הרחיק אותו. אין צורך לשאת את מה שהוא כבר קבר.
2 יום
הקריאה של היום
השתקפות
פטרוס חשב שהוא נדיב. בתרבות דורו נהגו רבנים ללמד שסליחה שלוש פעמים די והותר. לכן כשפטרוס ניגש והציע שבע, יותר מכפול המקובל ועוד אחת לבונוס, הוא כנראה ציפה לאישור בהנהון. ישוע השיב לו במספר שעצר כל חישוב: "לא אומר לך עד שבע פעמים, אלא עד שבעים פעמים שבע" (מתי י"ח:22). ישוע לא קבע תקרה חדשה של ארבע מאות ותשעים. הוא פירק את התקרה לגמרי. ברגע שאתה מתחיל לספור כמה פעמים סלחת למישהו, כבר לא הבנת מהי סליחה. הסליחה, כפי שישוע מלמד אותה, אינה עסקה בעלת גבול. היא יחס של הלב, כזה הנובע מכך שקיבלנו דבר כה עצום, שאף חוב של אדם אחר כלפינו אינו משתווה אליו. המשל שבא אחר כך מבהיר זאת. עבד חייב למלך עשרת אלפים כיכרות, סכום כה אבסורדי שהיה מצחיק את הקהל. כיכר אחד היה בערך שכר של עשרים שנה. עשרת אלפים כיכרות היו הר חוב בלתי אפשרי, שאין לשלמו. המלך מוחל על הכול, בחופשיות ובשלמות. אחר כך אותו עבד פוגש חבר שחייב לו מאה דינרים, בערך שכר של שלושה חודשים, ומשליך אותו לכלא. הניגוד אינו עדין. הוא נועד לטלטל אותנו אל חשבון נפש. הנה השאלה שהמשל מציב בשקט לכל מאמין: האם אתה יודע, באמת יודע, כמה נסלח לך? לא כעובדה תאולוגית, אלא כמשהו שמורגש בעצמותיך? כי כשהחוב הזה נעשה אמיתי בעינינו, כשאנו תופסים את הר עשרת אלפי הכיכרות שאלוהים הזיז בעבורנו, תלונות מאה הדינרים שאנו נושאים כלפי אחרים מתחילות להיראות אחרת לגמרי. לסלוח לאחרים קשה. אל לנו להעמיד פנים אחרת. אבל הדרך אל הסליחה תמיד מתחילה באותו אופן: לחזור אל הצלב ולזכור מה בוטל שם בעבורך.
3 יום
הקריאה של היום
השתקפות
פאולוס אינו נכנס לנושא בהדרגה. הוא פותח ברשימה: מרירות, חמה, כעס, צעקה, גידוף ורשעות, ואומר לאפסים להסיר את כולם מעליהם (אל האפסים 4:31). לקורא חדש, הביטוי "להסיר" הוא ביטוי חזק. הוא מתאר פשיטה של בגד מעל הגוף, כמו שפושטים מעיל. הדברים האלה אינם סתם הרגלים רעים שיש לנהל; הם בגדים שאינם ראויים לאדם שהלבישו אותו במשיח. ואז בא החלופה, והיא אינה פשוט "השתדל יותר להיות נחמד". פאולוס כותב: "היו טובי לב איש לרעהו, רחמנים, סולחים איש לרעהו כשם שאלוהים סלח לכם במשיח" (אל האפסים 4:32). המדד מרעיש. לא "סלח כפי שהיית רוצה שיסלחו לך". לא "סלח כשהם ראויים לכך". סלח כפי שאלוהים, בזכות המשיח, סלח לך. מידת הסליחה שלנו אמורה להיות מידתו. האיגרת אל הקולוסים מוסיפה מילה שקוראים ותיקים עוברים עליה לפעמים מהר מדי: "סובלים איש את רעהו" (אל הקולוסים 3:13). הסובלנות היא בת דודה שקטה של הסליחה. הסליחה מטפלת בעוול שכבר נעשה. הסובלנות היא הסבלנות היומיומית הסופגת את החיכוך של החיים לצד אנשים לא מושלמים: הטרדות הקטנות, החולשות החוזרות, הדרכים שבהן אנשים פשוט הם כפי שהם. שתיהן נדרשות. שתיהן אפשריות רק מפני שאנחנו "בחירי אלוהים, קדושים ואהובים" (אל הקולוסים 3:12), אנשים שקיבלו זהות עוד לפני שנדרשו למלא חובה. שים לב לסדר בשני הקטעים: מי שאתה בא לפני מה שאתה עושה. אתה נבחר, קדוש, אהוב, ולכן לבש רחמים, טוב לב, ענווה, עדינות וארך רוח. אלוהים אינו מבקש מאיתנו ליצור סליחה יש מאין. הוא מבקש שנשאב ממה שכבר ניתן לנו. אם קשה לך היום לסלוח למישהו, ההזמנה אינה לגייס עוד כוח רצון. היא להעמיק אל תוך היותך אהוב, לשבת עם המציאות שאלוהים, בזכות המשיח, סלח לך, ולתת לזה לגלוש החוצה.
4 יום
הקריאה של היום
השתקפות
ישוע סיפר את הסיפור הזה לאנשים שרטנו על כך שהוא מקבל חוטאים ואוכל איתם. לכן, לפני שנכנסים למשל, עלינו לחוש את כובד הקהל. הפרושים והסופרים לא היו אנשים קרים ואדישים. הם היו אנשים דתיים עמוקים שהאמינו שקדושה דורשת ריחוק מן הטמא. וישוע לא השיב על רטינתם בטיעון, אלא בסיפור על אב. בקשת הבן הצעיר, "אבא, תן לי את החלק שמגיע לי בנכסים" (לוקס ט״ו:י״ב), הייתה בתרבות ההיא כמעט כמו לאחל לאביו מוות. הוא רצה את הירושה בלי הקשר. הוא רצה את מה שיש לאב, לא את האב עצמו. והאב נתן לו. כבר זה דיוקן של חסד: החופש שאלוהים נותן לנו, אפילו ללכת ממנו. הבן מגיע לרעות חזירים בארץ רחוקה, שבעיני שומע יהודי היה השפל הגדול ביותר שאפשר לדמיין. ואז, אומר הכתוב, "חזר לעצמו" (לוקס ט״ו:י״ז). כדאי לעצור על הביטוי הזה. לחזור לעצמך אינו אותו דבר כמו להיות ראוי. התוכנית של הבן כשהוא קם עדיין מבוססת על עסקה: הוא יציע להיות שכיר, להרוויח את לחמו. הוא עדיין אינו מצפה לשיקום. הוא מתאמן על נאום. אבל האב צופה. "ובעודו רחוק, ראה אותו אביו" (לוקס ט״ו:כ). האב חיכה והביט. וכשראה את הנער, לא חיכה לנאום. הוא רץ. במזרח הקדום, אדם נכבד לא רץ, והדבר נחשב לבזיון. האב רץ בכל זאת, נפל על צווארו של בנו ונשק לו. הבן מתחיל את נאומו המתורגל, והאב קוטע אותו בחגיגה. זה האלוהים שישוע מגלה לאנשים דתיים רוטנים, ולנו. הוא אינו עומד בפתח בידיים שלובות, מחכה לשמוע אם ההתנצלות שלכם מספיקה. הוא רץ. הוא צפה לכם. ועוד לפני שמילותיכם הסתיימו, הוא כבר קורא להביא את המעיל, את הטבעת ואת הסעודה.
5 יום
הקריאה של היום
השתקפות
דמיינו את המעמד: גבעה מחוץ לחומות ירושלים, שלושה צלבים על רקע השמים, והמון שבילה את הבוקר בלעג לאיש שבאמצע. החיילים תקעו זה עתה מסמרים בידיו וברגליו. מנהיגי הדת מלעיגים. ההמון צוחק ומתגרה. ובדיוק ברגע הזה, לא אחרי שהכאב שכך, לא אחרי שההמון נרגע, ישוע פותח את פיו ואומר: "אבא, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים" (לוקס 23:34). אם מעולם לא קראתם את המילים האלה, תנו להן לנחות לאט. ואם קראתם אותן מאה פעמים, נסו לשמוע אותן כאילו בפעם הראשונה. מה שמדהים כל כך הוא העיתוי. הוא אינו מחכה עד שיהיה לו נוח. הוא אינו מחכה עד שהאנשים יתחרטו ויבקשו. הוא מתפלל למחילתם בעוד המסמרים טריים, בעוד העלבונות עדיין מתעופפים. זו אינה מחילה כרגש, אלא מחילה כבחירה, מעשה של רצון המעוגן באהבה. ישוע הבין דבר שאנו מחמיצים לא פעם: האנשים שפגעו בו פעלו בעיוורון רוחני. "אינם יודעים מה הם עושים." המשפט הזה אינו תירוץ לחטא; הוא חלון אל רחמי אלוהים, הפוגש אנשים במקום שבו הבנתם נגמרת. אחר כך אנו פוחים אל מעשי השליחים פרק ז' ומוצאים את סטפנוס, השהיד הנוצרי הראשון, נסקל למוות בידי המון זועם. בעוד האבנים נופלות, לוקס מתעד שהוא "קרא בקול גדול: אדוני, אל תחשב להם חטא זה" (מעשי השליחים 7:60). סטפנוס שונה כל כך בידי רוח המשיח, עד שתפילת הצלב הפכה לתפילת נשימתו האחרונה. הדפוס לא היה מקרי. סטפנוס ראה מה ישוע עשה, וזה השתרש בו עמוק כל כך עד שהניב פרי בשעתו הקשה ביותר. הנה השאלה השקטה והחודרת להיום: מהו השם הקשה ביותר ברשימה שלכם? מי האדם שפגיעתו עדיין מכווצת משהו בחזה? ישוע לא התפלל את התפילה הזו ממקום של ריחוק נוח. הוא התפלל אותה מעל הצלב. כלומר, מחילה אמיתית, יקרה ומועצמת ברוח, אפשרית גם בתוך הפצע, ולא רק אחרי שהוא מגליד. אין צורך להרגיש אותה קודם. אפשר לבחור בה קודם, ולבקש מאלוהים שהרגש יבוא בעקבותיה.
6 יום
הקריאה של היום
השתקפות
יש סוג של כבדות שמשתכנת בעצמות כשדבר שלא נתוודה יושב זמן רב מדי בנפש. המזמור ידע זאת היטב. בתהילים לב הוא כותב על תקופה שלפני הווידוי, כשהחריש על חטאו: "בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם" (תהילים 32:3). זהו תיאור חי וגופני של מה שאשמה עושה לאדם מבפנים. הוא אינו מדבר על אשמה כמושג משפטי, אלא מתאר חוויה, משהו שריקן אותו כפי שבצורת מרוקנת את האדמה. ואז הוא התוודה. והכול השתנה. השליח יוחנן, שכתב מאות שנים אחר כך, מציג את אותה אמת באור הברור ביותר: "אם נתוודה על חטאינו, הוא נאמן וצדיק לסלוח לנו על חטאינו ולטהר אותנו מכל עוולה" (1 יוחנן 1:9). שימו לב לשתי המילים שיוחנן מצמיד: נאמן וצדיק. אלוהים אינו סולח לנו משום שהוא מקל או משום שהוא מעלים עין. הוא סולח לנו משום שהוא נאמן להבטחות בריתו, ומשום שהצדק כבר סופק על הצלב. מחילה אינה אלוהים המעקם את הכללים, אלא אלוהים המכבד אותם, דרך המשיח. לקורא בפעם הראשונה, זו צורתו הפשוטה של הדבר: וידוי אינו ביצוע טקס כדי להרוויח את חסדו של אלוהים. הוא פשוט הסכמה עם אלוהים על מה שאמת: שחטאנו, שזה חשוב, ושאנו זקוקים לרחמיו. המילה ביוונית המקורית נושאת את הרעיון של לומר את אותו הדבר שאלוהים אומר. כשאנו מתוודים, אנו מפסיקים להתווכח עם אלוהים על מצבנו, ומתחילים לעמוד באותו צד שבו הוא עומד. זו עמדה של ענווה, והיא פותחת את הדלת. ולמאמין הוותיק, הנה מחשבה: דוד בתהילים לב אומר שכשהודה בחטאו, אלוהים סלח "עֲוֹן חַטָּאתִי" (תהילים 32:5), ביטוי שמכפיל את הדגש, כאילו לומר שאלוהים סלח לא רק על המעשה אלא גם על השורש המעוות שמתחתיו. זה עומק הטהרה. אינכם רק מקבלים חנינה על הנייר; אתם נרחצים. כל מה שנשאתם בשקט, כל מה שקיוויתם שאיש, כולל אלוהים, לא ישים לב אליו, היום הוא יום טוב להביא אותו אל האור. הוא נאמן. הוא צדיק. והוא יטהר.
7 יום
הקריאה של היום
השתקפות
עברנו השבוע דרך ארוכה, מרוחב הסליחה של אלוהים ועד העבודה היקרה, המוסמכת ברוח, של להעניק אותה לאחרים. היום אנו מגיעים לשאלה שכל המסע הזה הוביל אליה: איך נראה חיים של חירות באמת? לא רק להכיר את תורת הסליחה, ולא רק לחוות רגע מרגש של שחרור, אלא ללכת בימים רגילים כמי שפצעים ישנים ועוולות ישנות כבר אינם אוחזים בו כבן ערובה. הנביא מיכה נותן לנו אחת התמונות היפות ביותר של סליחת אלוהים בכל המקרא. הוא כותב על אל ש"חָפֵץ חֶסֶד הוּא" ו"תַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" (מיכה ז':18-19). דימוי מצולות הים אינו מקרי. בעולם העתיק, מצולות הים היו המקום הבלתי נגיש והבלתי נודע ביותר שאדם יכול היה לדמיין. אלוהים אינו מתייק את חטאיך בארון איפשהו. הוא אינו שומר אותם במלאי. הוא משליך אותם למקום שממנו אין חזרה. לא בכדי נהגו מטיפים ותיקים לומר: הוא משליך אותם לים ותולה שלט: "אסור לדוג". פאולוס, בכתבו אל הרומים, מוריד את החירות הזאת אל מרקם היחסים היומיומיים. "אל תניח לרע להתגבר עליך, אלא התגבר על הרע בטוב" (אל הרומים י"ב:21). זו הצורה המעשית של חיים בחירות. אין פירושה להעמיד פנים שהרע הוא טוב, או שהכאב לא קרה. פירושה לסרב לתת לרע את המילה האחרונה בסיפור שלך. כל מעשה טוב אמיתי כלפי מי שפגע בך הוא הצהרה שאינך אסיר שלו. אתה חופשי, ואתה בוחר לחיות כך. בעת שהשבוע מסתיים, התבונן מה החירות מרגישה בגופך, בסדר יומך וביחסיך. סליחה שקיבלת מאלוהים אינה עסקה שהשלמת ביום הראשון וממנה המשכת הלאה. היא האוויר שאתה נושם בכל בוקר. וסליחה שאתה נותן לאחרים אינה רגע דרמטי יחיד, אלא תרגול יומי, לעיתים בחירה יומית, לסרב לתת לעבר לשלוט בהווה. נוצרת לחיות בחירות. בחסדו, אתה יכול.