שבעה ימים של דברי המקרא עדינים לעתות אובדן, בהליכה עם האלוהים הקרוב לנשברי לב.
1 יום
הקריאה של היום
השתקפות
יש שם לאלוהים שרובנו לא חושבים להושיט יד אליו עד שהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. פאולוס, הכותב מתוך רשימה משלו של ספינות טרופות, מכות ולילות ללא שינה, פותח את איגרתו לקורינתים לא באסטרטגיה ולא בהסבר, אלא בשם: "אבי הרחמים ואלוהי כל נחמה" (קורינתים ב' א:3). שימו לב למילה הזאת: כל. לא קצת נחמה, לא נחמה מדי פעם, לא נחמה רק על האבל שהוא מוצא ראוי. כל נחמה. הוא אינו מדרג את אבדנינו לפני שהוא מחליט אם להופיע. בעל התהלים מתקרב עוד יותר בתהלים לד:19: "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע." המילה קרוב פירושה כאן, ממש לידך, לא במרחק, צופה ממרחק בטוח. בעולם העתיק לב שבור לא היה רק רגש, אלא מצב של התמוטטות מוחלטת, מסוג האבל שמקפל אדם לשניים. ובדיוק שם, במקום המקופל, אומר הכתוב שאלוהים מתקרב ביותר. הוא אינו נרתע מהתפרקותך. הוא נע לעברה. פאולוס מוסיף דבר שקוראים חדשים עשויים להיפעם ממנו ומאמינים ותיקים עשויים לגלות ששכחו אותו: אלוהים מנחם אותנו "כדי שנוכל לנחם את אלה הנתונים בכל צרה, בנחמה שבה אנו עצמנו מתנחמים מאת אלוהים" (קורינתים ב' א:4). האבל שלך אינו מבוי סתום. הוא נארג, גם עכשיו, למשהו שיגיע יום אחד לאדם אחר בשעתו האפלה. אינך צריך לראות זאת עדיין. עליך רק לקבל את מה שהוא מציע לך היום. אם אתה בשעות הראשונות והגולמיות של האובדן, אינך צריך להציג חוזק או לייצר שלווה. אתה מוזמן פשוט להיות קרוב אל מי שכבר קרוב אליך. הבא את השברים. הוא אלוהי כל נחמה, וכל פירושו גם שלך.
2 יום
הקריאה של היום
השתקפות
שתי מילים, מן השקטות והמטלטלות ביותר בכל הכתובים, מופיעות ביוחנן 11:35: "וַיֵּבְךְּ יֵשׁוּעַ." זהו הפסוק הקצר ביותר במקרא, ואולי הוא החשוב ביותר לכל מי שיושב היום בתוך אבל. נניח לו לחלחל בנו לפני שנמשיך הלאה. ישוע בכה. הוא זה עתה הגיע אל קברו של ידידו אלעזר. מרים נפלה לרגליו, ודבריה ספוגים באבל שאינו טורח בנימוסים: "אדוני, אילו היית כאן, אחי לא היה מת" (יוחנן 11:32). היא אינה מאשימה אותו. היא פשוט אומרת את אמת כאבה, ואומרת אותה לאדם הנכון. ישוע אינו מתקן את התיאולוגיה שלה. הוא אינו פותח מיד בדרשה על תחיית המתים. הכתוב אומר שהוא "נאנח ברוחו והתרגש" (פסוק 33), ואז: הוא בכה. זה מה שמפליא כל כך: ישוע כבר ידע מה הוא עומד לעשות. כעבור דקות אחדות יצא אלעזר חי מן הקבר. הוא החזיק את הנס בידיו כל העת. ועדיין בכה. כלומר, דמעותיו לא היו דמעות של ייאוש או של חוסר אונים, אלא דמעות של אהבה. הוא לא בכה מפני שלא היה לו מענה; הוא בכה מפני שאהוביו סבלו. כאבם של אלה שאהב הרטיב את עיניו גם כשידע איך הסיפור מסתיים. לקורא הוותיק: שבו רגע עם הדבר הזה. בנו הנצחי של אלוהים, אשר בו נבראו כל הדברים, עמד ליד קבר ובכה. האבל אינו כישלון של אמונה. הוא אינו סימן לכך שאינך מאמין בתחיית המתים. ישוע האמין בתחיית המתים יותר מכל אדם שחי אי פעם, ועם זאת בכה. דמעותיך אינן סותרות את בטחונך באלוהים. ייתכן שהן אחת התפילות הכנות ביותר שתתפלל אי פעם. הוא רואה אותך באבלך היום. והוא אינו אדיש.
3 יום
הקריאה של היום
השתקפות
תהילים כ״ג מוכר כל כך עד שאנו מסתכנים בקריאתו כפי שקוראים שלט רחוב: העיניים חולפות עליו בלי באמת לעצור. לכן היום נאט את הקצב עד תום ונשים לב לאן המזמור האהוב הזה לוקח אותנו באמת. דוד אינו מבטיח חיים בלי גיאות. הוא מוביל אותנו היישר לתוך אחד מהם. ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע״ (תהילים כ״ג:ד). הגיא אמיתי. הצל אמיתי. דוד אינו מעמיד פנים אחרת, וגם אנו לא צריכים. מה ששינה הכול היא מילת היחס: ״בגיא״ שאנו הולכים בו, לא נשארים בו. יש תנועה, יש כיוון, יש צד שני. ויש מלווה. ״כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי״. שבט הרועה שימש להדוף טורפים, ומשענתו לכוון ולייצב את הצאן בשבילים צרים. שניהם נמצאים בגיא. הגנה והכוונה, בדיוק מה שאנו צריכים כשאיננו רואים בבירור. לקורא שפוגש את הכתוב לראשונה, כדאי לדעת שדוד כתב מתוך ניסיון. הוא היה רועה צאן בעצמו לפני שהיה מלך, והוא ידע מה פירוש להוביל בהמות מבוהלות בשטח מסוכן. הוא אינו כותב תיאוריה, אלא עדות. הוא היה בגיא. הוא הרגיש את הצל. והוא מצא את הרועה נאמן. לקורא שהולך עם אלוהים שנים רבות: התבוננו בכך שגיא צלמוות אינו העדר הרועה, אלא אחד המקומות שבהם הוא נוכח בצורה הספציפית והאישית ביותר. ״נאות דשא״ ו״מי מנוחות״ בפסוקים ב וג נפלאים, אבל בפסוק ד דוד עובר מלדבר על אלוהים אל לדבר אליו ישירות. ״אתה עמדי״. הקרבה העמוקה מתעמקת בחושך. בכל מקום שבו אתם נמצאים בגיא היום, אינכם הולכים בו לבד. הרועה מכיר כל צעד בשביל הזה, והוא לא עזב את צדכם.
4 יום
הקריאה של היום
השתקפות
יוחנן, השליח האחרון שנותר בחיים, כותב את ספר ההתגלות כזקן הגולה באי פטמוס. הוא האריך ימים מכמעט כל אהוביו. הוא ראה את הקהילה סובלת. ובתוך הנסיבות האלה נותן לו אלוהים חזון רחב כל כך ועדין כל כך, עד שהוא נושא לבבות שכולים זה אלפיים שנה: "וימחה כל דמעה מעיניהם, והמוות לא יהיה עוד, ולא יהיו עוד אבל וזעקה וכאב, כי הדברים הראשונים עברו" (ההתגלות כא:4). לקורא החדש כדאי לעצור על דימוי האלוהים המוחה דמעות. זו אינה פעולה רחוקה ומנהלית, זהו אב הכורע מול פניו של ילד. האלוהים שקרא לגלקסיות להיות מצויר כעושה דבר אינטימי עד כדי כך שהוא דורש יד רכה ונוכחות קרובה. כל דמעה שבכית נראתה. כל אחת מהן תזכה יום אחד להתייחסות אישית ועדינה. הקטע נפתח בשמים חדשים ובארץ חדשה, ואז בהכרזה הגדולה: "הנה משכן אלוהים בין בני האדם, והוא ישכון בתוכם, והם יהיו עמו, ואלוהים בעצמו יהיה עמם ויהיה אלוהיהם" (פס' 3). המילה משכן נושאת את משקלו של כל הברית הישנה: המקום שבו השמים פגשו את הארץ, שבו שכנה נוכחות אלוהים בקרב עמו. יוחנן אומר: כל מה שהיה אמת רק בחלקו מתקיים עכשיו במלואו, לתמיד ולא יישמט. אלוהים עמנו. לא בא לביקור. שוכן. למאמין הוותיק, שימו לב שפסוק 5 אומר: "הנה אני עושה הכול חדש", ולא "אני עושה דברים חדשים". הוא אינו משליך את מה שהיה. הוא מחדש אותו. האנשים שאהבת ואיבדת, החיים שהאבל שינה, דבר מזה אינו מחוץ להישג ידה של המילה הזאת: חדש. זו אינה בריחה מהמציאות. זו התקווה הריאלית ביותר בעולם, מפי היושב על הכיסא, המוסיף: "כי דברים אלה נאמנים ואמיתיים". האבל אמיתי. וגם זה אמיתי.
5 יום
הקריאה של היום
השתקפות
יש אבל שהעולם אינו מציע לו מזור: האבל של מי שעומד ליד קבר ותוהה אם הפרידה היא באמת לנצח. המאמינים בתסלוניקי הכירו את האבל הזה. חלק מאהוביהם מתו לפני שחזר ישוע, והם חששו שאלה שאהבו הפסידו משהו, שנשארו מאחור. פולוס כותב להם לא כדי לגעור בצערם אלא כדי לכוון אותו. הוא אינו אומר: "אל תתאבלו." הוא אומר דבר עדין ומדויק הרבה יותר: "אל תתאבלו כמו האחרים שאין להם תקווה" (תסלוניקים א' 4:13). ההבדל אינו בדמעות, אלא במה שמצפה מעבר להן. ואז פולוס עושה דבר מופלא. הוא אינו מעגן את תקוות התחייה בהרהורי לב, אלא במה שכבר קרה. "כי אם אנו מאמינים שישוע מת וקם, כן גם את הנרדמים בישוע יביא אלוהים עמו" (תסלוניקים א' 4:14). תחייתו של המשיח אינה רק נחמה, היא הראיה. מכיוון שהוא עלה מן הקבר, אין לקבר המילה האחרונה על אלה השייכים לו. ההיגיון הזה איתן כקבר הריק. לקורא המתחיל: "שינה" היא כאן המילה העדינה שהכתוב משתמש בה למותו של מאמין. אין זה כליון, אלא מנוחה, ואחריה יבוא הערות. ולמאמין הוותיק: שבו רגע עם הדבר הזה. פולוס אומר שאלוהים יביא אותם *עמו*. אהובינו שהלכו בישוע אינם ממתינים איפשהו לבדם. הם עם האדון, וכשיבוא, הם יבואו איתו. הקטע מסתיים בתמונה כה חיה שהיא מנחמת את הקהילה זה אלפיים שנה: קריאה, שופר, קימה, מפגש מחודש, ואז: "וכך נהיה עם האדון תמיד" (תסלוניקים א' 4:17). לא לעונה. תמיד. כל אובדן שאתה נושא היום, תן למילה "תמיד" לעשות בך את מלאכתה האיטית והעמוקה. האבל אמיתי. אך גם התקווה הזאת אמיתית. והתקווה הזאת אינה רגש, היא הבטחה שנחתמה בתחייה.
6 יום
הקריאה של היום
השתקפות
שאו עיניכם. מכאן מתחיל היום הזה. כותב תהילים קכ״א נושא עיניו אל ההרים ושואל את השאלה שכל לב שבור שואל בסופו של דבר בשפתו שלו: מאין יבוא עזרי? זו אינה שאלה של ייאוש, אלא שאלה בדרכה אל תשובה. והתשובה מגיעה מיד, בטוחה ובלי בהילות: ״עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ (תהילים קכ״א:ב). מי שיצר את ההרים הוא אותו אחד ששומע את זעקתכם. תנו לפרופורציה הזאת להתיישב בלב. מה שבא אחר כך בתהילים קכ״א הוא אחד הקטעים המגוננים ביותר בכל המקרא. יהוה לא יתן למוט רגלך. הוא לא ינום. הוא צילך, שומרך, ושמירתו מלווה את צאתך ובואך. עבור מי שמתאבל, אלה אינם הבטחות מופשטות, אלא יד על הכתף בחשכה. ייתכן שאתם מרגישים חוסר יציבות מוחלט, כאילו האדמה שמתחת לחיים הרגילים זזה ממקומה. המזמור מדבר ישירות אל התחושה הזאת: הוא שומר. הוא אינו מתנמנם. גודלו של היקום אינו מסיח את דעתו מקטנותו של הכאב המיוחד שלכם. ירמיהו כתב את איכה בחורבות ירושלים, מוקף הרס כה שלם שקשה כמעט לדמיינו. ובכל זאת, מתוך החורבן הזה הוא כותב מילים ששרדו כל אימפריה: ״חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו. חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״ (איכה ג׳:כב-כג). שימו לב: הוא אינו אומר שהנסיבות השתנו. הוא אומר שהשיב אל לבו דבר מה. התקווה, בעונות החשוכות ביותר, היא לעיתים קרובות מעשה של זכירה מכוונת. לקורא שפוגש את הכתוב לראשונה: ירמיהו אינו מעמיד פנים שהכול בסדר. הוא בוחר, בתוך הרס אמיתי, לזכור את מה שהוא יודע שהוא אמת על אלוהים. ולמאמין הוותיק: התבוננו בכך ש״חדשים לבקרים״ פירושו שהרחמים שאתם צריכים להיום לא אזלו אתמול. רחמיו אינם מלאי מוגבל. מה שלא יביא עמו הבוקר הזה, והאבל יודע להקשות במיוחד על הבקרים, יש בו רחמים טריים, והם כבר מחכים.
7 יום
הקריאה של היום
השתקפות
הלכנו יחד שבעה ימים בעמק, והיום אנו מגיעים לא אל סוף האבל, אלא אל הקרקע שמתחתיו, קרקע שאינה נסדקת. פאולוס שואל באל הרומאים 8:35 שאלה שנשמעת כמעט כאתגר: "מי יפריד בינינו לבין אהבת המשיח?" ואז, כאילו הוא צופה כל תשובה אפלה שהלב האנושי עשוי ללחוש בחזרה, הוא מונה אותן: צרה, מצוקה, רדיפה, רעב, ערום, סכנה, חרב. הוא אינו מדבר באופן תיאורטי. הוא מצטט מזמור על הריגה כל היום. הוא יודע איך נראה סבל מבפנים. ואז מגיעה אחת ממילות המפנה הגדולות בכל המקרא: "לא!" לא אי הסכמה מנומסת, אלא סירוב מנצח. "אך בכל אלה אנו יותר מנצחים בזכות זה שאהב אותנו" (אל הרומאים 8:37). שימו לב היטב לביטוי: לא *למרות* הדברים האלה, אלא *בתוכם*. הניצחון אינו הסרת הדבר הקשה. הוא נוכחותו של זה שאהב אותנו, המחזיק אותנו בתוך הדבר הקשה, בלי להיות מובס. אחר כך פאולוס מותח את השפה עד גבולותיה כדי לוודא שדבר לא יחמוק מהרשת. מוות. חיים. מלאכים. ממשלות. הווה. עתיד. גובה. עומק. כל נברא אחר. הוא בונה רשימה בלי פרצות. שום דבר בסדר הבריאה, והאבל, עד כמה שהוא הרסני, שייך לסדר הבריאה, אינו יכול להגיע אל תוך אהבת אלהים ולשלוף אותך ממנה. לקורא בפעם הראשונה זה הדבר הפשוט והמטלטל ביותר: אי אפשר שלא תהיה אהוב על ידי אלהים. לא בגלל דבר שקרה לך, ולא בגלל דבר שאתה חושש ממנו. למאמין ותיק, שהה ליד המילים "אהבת אלהים אשר במשיח ישוע אדוננו" (אל הרומאים 8:39). האהבה אינה מופשטת. היא נמצאת באדם, בזה שנכנס אל המוות וחזר. הוא לא אהב אותך ממרחק בטוח. הוא נכנס עד הסוף. ובגלל שעשה זאת, אין מקום שהאבל שלך יכול להוביל אותך אליו שאהבתו לא הייתה בו כבר, ואינה ממתינה בו כבר. אינך לבד. מעולם לא היית לבד. ושום דבר, שום דבר, אינו יכול להפוך זאת ללא נכון.